היה היתה לפני שנים רבות בעיר קטנה ולא מוכרת בשם תל אביב, ברחוב אליפלט 16, מסעדה איטלקית קסומה ומכושפת בשם פסטלינה. פסטלינה הי"ד, היתה ידועה בשולחן האנטיפסטי הענק שלה, עמוס הטעמים, המרקמים והצבעים, שהוא הדבר הראשון שהיית רואה כשנכנסת למסעדה ושרק ממנו אפשר היה להרכיב ארוחה מלאה. גן עדן לצמחונית. בפסטלינה גם גילינו את הקינוח המופלא אפוגטו ביאנקו (Affogato Bianco Al Caffè) ומאז שנסגרה לא הצלחנו למצוא טעים כמותו. בכל מסעדה בה מופיע האפוגטו (טובע, באיטלקית) בתפריט, התאכזבנו לגלות עד מהרה כי מדובר בגלידת וניל עם כוסית אספרסו חם לידה. אבל האפוגטו של פסטלינה היה קרמי ועשיר ולא גלידתי ותעשייתי. המלצר שהציג לנו אותו בפסטלינה הבין מהפרצופים שלנו שאין לנו מושג איך מתפעלים את הקינוח הזה. הוא נטל את הקנקן הזעיר עם האספרסו המר בתוכו והדגים כיצד נכון לצקת אותו על פני הקרם. התאהבנו במתיקות המרה ההיא ושנים שאנחנו מחפשים את אותו הטעם. למען האמת כבר התחלנו להתייאש. דבר לא יכול היה להכין אותנו לקראת אותה ארוחה באותה השבת באותה השעה באותה המסעדה.
וכך בשבת נאה אחת עשינו פעמינו תל אביבה. התחלנו במוזיאון תל אביב לאמנות (יש בשבת חניה חינם בשפע) ולקראת הצהרים נזלנו אל עבר האיטלקיה שמול גן העיר, עליה המליץ לי מישהו לפני כמה שנים. מאז פרוץ האינדיאניות יוצא לנו לצאת הרבה פחות למסעדות, לכן אנחנו בוררים אותן בקפידה כשכבר כן יוצא (פרט למקרה זה שלא ידעתי איך יהיה). היתרון הגדול ביציאה למסעדה עם הבנות, הוא השעה. בדרך כלל שעת צהרים מוקדמת או אחר הצהרים מוקדמת, לפני שמתחיל שיא הסרוויס, כך שהמסעדות לרוב שקטות והשירות טוב יותר.
(התפריט שלנו בפסטלינה מיום 5 במאי 1999)