פריויאוסלי און “פירסט טיים ברצלונה”:
חלק א’ – שווקי אוכל ומבוא לטאפס
חלק ב’ – טאפס ומסעדות שדגמנו
והפעם:
ידע כללי והערות שחלקן לא תעזורנה לכם בכלל
(ותמונות שיתכן שאין להם שום קשר לטקסט)
במקומות רבים בברצלונה ראינו בחלון הראווה אוכל שנראה היה שהוכן בבוקר ונשאר שם במשך כל היום. אוכל מפונצ'ר לא מעורר אצלנו תאבון. כך גם הזדעזענו לראות חנויות פלאפל ("אוכל בריאות צמחוני", כך האירופאים) שמציגות מנות פלאפל מוכנות בחלון.
תחושת בטן היא חוש חשוב בכל מה שנוגע לאוכל. בסופו של דבר הוא מגיע אל הבטן ולכן חשוב להקשיב למה שלבטן יש לומר בנדון. לעיתים קרובות הבטן צודקת ומשהו שלא נראה לה אכן מתגלה כלא מוצלח. זהו באופן כללי סיפורה של מנת החומוס עם פירות ים.
בחלק הראשון של ברצלונה הגענו למאורעות טאפס 2011:
אז איפה אוכלים טאפס טובים?
בהרבה מאד מקומות. הם מבינים באוכל, הקטלנים. מה שנחמד בטאפס זה שאתה רואה את מה שאתה עומד לאכול. ברוב המקומות אתה יכול לשאול ויסבירו לך מה יש בצלחת (וגם אם זה לא באנגלית, אפשר להבין) ובחלקם אתה לוקח בעצמך לצלחת. על פי רוב, אפשר להכניס את הראש למסעדה, להתרשם מטריות ויופי המנות ולהחליט אם נכנסים או לא. ככה אפשר לעבור בכמה מקומות באותה ארוחה. אין יותר מדי מה לשאול על מחירים, הם די אחידים. פשוט להתיישב (על הבר הכי כיף, כי אז רואים עוד מנות שיוצאות לשולחנות ואפשר לדובב את הדוד/ה שמאחורי הבר), לבחור את כל מה שנראה טוב ולכרסם לדעת.
בקרבת הנמל התיישבנו במסעדה מומלצת מאחד הבלוגים, אבל לא אהבנו את התפריט, לכן עברנו למסעדה הסמוכה, בה התפריט יותר מצא-חן והאוכל היה נהדר:
בעוברנו בשרוול המוביל אל המטוס לברצלונה עולות ויורדות בראשינו מספר שאלות גרות הורל:
1. האם כדאי לנסוע?
התשובה על כך פשוטה, בהחלט כן. הטיסה מישראל אורכת כ-4 שעות ורבע (תלוי בכיוון הרוח), שזה לא נורא אם יש לך חומר קריאה טוב, או תשבץ הגיון קשה במיוחד. חוץ מזה, כבר קניתם כרטיס. ברצלונה היא עיר מערבית מסודרת ונוחה למשתמש, יש הרבה מה לראות בה, והחשוב מכל, יש הרבה מה לאכול בה. יתרון נוסף בעירו של גאודי, הם התושבים מסבירי הפנים. על אף שחלק גדול מהם אינו דובר אנגלית, רובם ככולם משתדלים מאד לעזור לתייר המבולבל. כך קרה שברגע ששלפנו מפה של העיר כדי לאכן את עצמנו ניגש אלינו דוד שלגמרי עבר אורַח ושאל בקטלנית מדוברת אנה אנו באים. בלי מילה אחת באנגלית הסביר לנו לאיזה כיוון ללכת, איזה רכבת לקחת ובאיזו תחנה לרדת. נוסף לכל, הוא לא כייס אותנו.
2. האם יכייסו אותנו?
קיימת הסכמה כמעט גורפת בין מוכרי הדגים והשפים בישראל שהדג הטעים ביותר הוא הלוקוס. דג זה הפך בעשורים האחרונים לשם נרדף לדג ים איכותי והוא מככב בתפריטיהן של מסעדות שף רבות בתור אחת המנות היקרות ביותר. יחד עם זאת, מסתבר שלא חייבים לשבור חשבון חסכון כדי לאכול לוקוס במסעדה; אפשר לשבור אותו גם כדי לאכול לוקוס בבית.
הלוקוס ידוע אך לא מוכר בשמו העברי דקר. את שמו העברי הוא קיבל בגלל שורת קוצים חדים הנמצאים בקדמת סנפיר הגב שלו ובגלל שלושת הקוצים הנמצאים בקצה מכסה הזימים. תת-המין שלו הנפוץ ביותר בחופינו הוא דקר הסלעים (הנקרא באנגלית Dusky Grouper). זהו דג טורף עב לסתות שיכול להגיע לאורך של מטר וחצי ולמשקל של יותר מ-40 ק"ג. צבע עורו חום-אפור-כהה וצבע בשרו ורדרד בהיר מאוד. בגלל הלסתות הגדולות שלו, הראש של הדקר גדול יחסית לגופו והוא מכיל כמות נכבדה יחסית של בשר. בשר הראש נחשב לטעים במיוחד ומקובל להשתמש בו ליצירת ציר דגים או בתבשילים.
