כאשר משפחתי ואני התארחנו במושב ארבל בתחילת חודש ינואר לא ידענו שנמצא במושב מסעדה מעולה. התכנון המקורי היה לרדת למסעדה בעמק הירדן, אבל אחרי שדברנו עם בעלת הבית של הצימרים היא אמרה שיש מסעדה טובה רק שלושה בתים מאיתנו. כל המשפחה החליטה פה אחד ללכת על זה. תמיד טוב לחוות דברים חדשים. התקשרנו למסעדה ואמרו שאין בעיה שנגיע.
לא ייאמן, אבל חלפה לה שנה והנה אנחנו מבקרים בתערוכת Beers נוספת. יצאנו לדרך, עודד, עופריקו ודני לבדוק מי עלה, מי ירד ולמי אין תקציב לשכור דוכנים.
זוהי השנה השניה לתערוכת הבירה, אותה מפיק בהצלחה סטודיו בן עמי. התערוכה התקיימה בימים 10-11 בינואר 2012, כאשר גם הפעם היום הראשון היה פתוח לקהל המקצועי בלבד. על היעוץ המקצועי לתערוכה היה אמון השנה שחר הרץ, הבעלים של חברת Beer and Beyond ואחד מידעני הבירה הגדולים בארץ אם לא הַ-. במהלך הערב העביר שחר הרצאות קצרות בנושא ייצור בירה במתחם שעוצב ככיתת לימוד.
בניגוד לאירועים הקודמים ולאירועים אחרים מסוג זה, הפעם ניכרה דומיננטיות ברורה של הבירות המקומיות. לא ספרנו, אבל התחושה היא שהיו כמעט פי שתיים יותר מבשלות ישראליות וכי רובן המכריע של הבירות שהוצגו היו פרי ייצור מקומי. גאווה גדולה! היו מספר יצרנים מקומיים שחסרונם הורגש. הצטערנו בייחוד על כך שדנסינג וטייבה לא הציגו השנה. מן הבירות הזרות בלט במיוחד חסרונן של פאולנר, שהדוכן שלה כלל בשנה שעברה מיני-בירגארדן, ופרנציסקנר. הדוכנים של יבואני הבלגיות בלטו בשטח כמו תמיד.
שמנו לב לכך שטעימת בירה באירוע טעימות מסודר שונה לחלוטין מטעימה באירוע המוני ולכן עלינו לסייג מכאן והלאה את מה שאנחנו כותבים על טעימות באירועים מן הסוג האחרון. כמובן שהיתרון הגדול של תערוכות היא האפשרות לפגוש את היצרנים ולשוחח איתם.
בשנים האחרונות פיתחנו לנו מנהג סוטה. בכל פעם שאנחנו מגיעים לאזור תל אביב במהלך היום אנחנו מנסים לאכול עסקית במסעדה משובחת. כך הגענו בעבר, בין השאר, למסה ולרפאל. לרגל תערוכת בירז 2012 ולרגל שמועות (שהפצנו בעצמנו) על צפי לאוכל בלתי מספק בתערוכה החלטנו לאכול קודם עסקית ורק אחר כך לפנות לעסקי הבירה. אחרי התלבטות לא קלה בחרנו בבראסרי, השוכנת אחר כבוד ברצועת הזלילה של רחוב אבן-גבירול.
הגענו בשלוש וחצי וביקשנו שולחן לשלושה ללא הזמנה, שמסתבר שבלאו הכי אי אפשר לעשות במקום בצהרים. לאחר המתנה של כעשר דקות קראו לנו פנימה. העיתוי היה מושלם משום שמשלב זה המקום החל להתרוקן. אנחנו מבינים מלקוחות מרוצים אחרים שבשעה שהמקום מלא ניכרת בו צפיפות לא נעימה המוגברת על ידי אקוסטיקה בעייתית. מאתנו זה נחסך.
זה זמן רב שאני מחפש סיידר ראוי לשתיה. באחת הארוחות האחרונות פתחנו סיידר תפוחים וסיידר אגסים שהיו מצויינים וסוף-סוף ענו על הציפיות. שניהם פירותיים מאד ובעלי טעם טוב של הפרי המקורי. נראה שהאיזון הזה לא פשוט להשגה, אחרת היו עוד הרבה מוצלחים בשוק. לסיידר התפוחים 5% אלכוהול ולאגסים רק 2.5%.
שניהם מגיעים מנורמנדי, צרפת כמובן, מחברה בשם Ecusson, שקיימת מאז 1919. באתר החברה מספרים שהסיידר מיוצר ממגוון של קרוב ל-20 סוגי תפוחים. יש להם סיידר מתוק (Doux), יבש (Brut), רוזה (Rosé) ושיכר אגסים (Poiré). האיזון המיוחד הזה בטעם, הארומה, הגוף והמבנה (אם תרגמתי נכון את המונחים מצרפתית) מגיע מהשילוב הנכון של תפוחים מזנים שונים. הסיידר רוזה הוא המוצר החדש של החברה ובאתר נכתב שהצבע האדום הוא טבעי ומושג מקליפות תפוחים אדומים.
רכשתי את אלו אצל הסבייטים במחיר נוח למדי, עד כמה שזכור לי (ולא זכור לי).
כשהייתי תינוק היה במיטה שלי טרנזיסטור שהיה משמיע באופן קבוע את קול המוסיקה ואת המערכונים של הגששים. טוב, זה סיפור מאד יפה, אבל לא מדויק, הוא לא באמת השמיע גששים. גששים היינו שומעים ב"שבת צחוק" בשבת בבוקר (בזמן הג'חנון ששרה השכנה העבירה לנו מעבר לגדר). כשאחי ואני התחלנו לדבר אבא שלי היה מדקלם אתנו מערכונים. 
לא מזמן שמתי לב שיש הרבה דיבורים על אוכל ב"שירת הבירבור" שכתב ניסים אלוני לגשש החיוור (הלחן של זיקו גרציאני), אך לצערי לא הצלחתי למצוא אותה מיוטייבת. אי לזאת ובהתאם לכך, הרי היא באורַח טקסטואלי. הדגשתי למענכם את החלקים הקולינריים:
