הידעתם? מקור המילה “קומזיץ” הוא יידיש – קום, זיץ = בוא, שב. ולחלופין, שְבָנַא.
(רוזמרין בלהבות)
אתמול בערב תרמנו את חלקנו לזיהום האוויר בארץ. האינדיאניות התלהבו מהלהבות ואני התלהבתי מהניחוחות. הכנסנו לאש ענפים יבשים של עשבי תבלין שגזמתי בגינה בחודשים האחרונים וששמרתי במיוחד למקרה בערה. למרווה היה הריח המוצלח מכולם. אבל הניחוח המפתיע של המדורה היה של גבעולי השום הירוק ששמרתי מעונת ציד השום. רציתי להכנס לאש ולחבק אותם.
הכל התחיל כשהאינדיאנית הגדולה חזרה מהגן עם פתק ששודך באלימות לתיק שלה, בו נכתב בזו הלשון:
"ביום שישי הקרוב נצפה בגן בהצגה העוסקת בנושא הבריאות.
לפני ההצגה נאכל ארוחה בריאה ומשותפת.
עליכם להביא 10 פיתות טריות"
אבל למה בריאות, למה? הזדעקתי. ומה עוד מלמדים את הילדים המסכנים בגן הזה? ואיך זה יוצא שפיתות זה בריא? הארוחה הזו תהיה גם בריאה וגם משותפת? נשמע כמו חדר אוכל של קיבוץ אורגני… ולמה חשוב היה להדגיש שהפיתות תהיינה טריות? שהרי כבר אמרו גששינו, "פיתה יבשה זה חמץ, פיתה טריה זה טעים!".
מי יודע מה המשותף לשמות הבאים: יובל, דניאלה, שירן, עמית, רביד, ז'ניו, בלה דונה, מוסקיטל, פינטון, מונטנגרו, פיטנזה, איקרם, ראסימו, סר אליאן, לנסלוט, מטיאס, אנטונלה, נפרטרי, קרמבה?
תשובה: כולם זנים של עגבניות.
(שוב תמונה של עגבניות באמצע הבלוג)
כמה כבר זנים של עגבניות יש? תשאלו. הרבה. הרבה מאד. למה צריך את כולם? כי יש דרישה בשוק. בהרבה שווקים בכל העולם.
בכניסה לחממה במושב בצפון אני פוגש את מורן, מטפח זנים. מורן סוגר מאחורינו את דלת הרשת, מדגים איך טובלים את הנעלים בשלולית של חומר חיטוי ופותח לפנינו דלת רשת נוספת. זה לא שהעגבניות פה ממודרות מרוב סודיות, פשוט לא רוצים שתחטופנה מחלות מזדמנות ובטח שלא יתערבו בתהליך ההתרבות שלהן כל מיני חרקים לא מתוכננים. הן שומרות בקנאות על ה-DNA שלהן, העגבניות. מוצר הדגל של החברה הצפונית הוא עגבניה, מטעמים היסטורים, אתו התחילו. יותר מ-50% מזרעי העגבניות בקטגוריית הסטנדרט (180-200 גרם) בארץ מגיעים מהזרעים שלהם.
באחד מפרקי הסדרה המופתית "גיבורי אוכל" (Food Heroes), השף ריק סטיין ביקר בעיירת החוף Leigh-on-Sea השוכנת במחוז קנט בדרום-מזרח אנגליה. בפרק זו הוא הראה, בין השאר, מאכל אופייני לחלק זה של אנגליה שנקרא Jellied Eels, או גפילטע פיש צלופחים בתרגומי החופשי.
כמו שסטיין אמר בפרק זה (שלשווא ניסיתי למצוא באתה-צינור), או שאוהבים את זה או ששונאים את זה. כנראה שהרוב שונאים את זה ובצדק.
מדובר בפרוסות צלופח מים מתוקים שמבושלות בציר של מים, חומץ לבן ותבלינים שונים. לאחר סיום הבישול מניחים לתערובת להתקרר היטב. גופו של הצלופח עשיר בחומרים ג'לטיניים, אשר משתחררים במהלך הבישול וכתוצאה מכך נוזל הבישול נקרש לאחר הקירור כשפיסות הצלופח לכודות בתוכו. מקובל להגיש את הקריש בקערית פלסטיק קטנה עם כפית. המהדרין זולפים על הערמה המרעדת מעט חומץ.
החודש חזרנו, אחרי שנים רבות, לביקור קצר בפריז. היה מקסים. קר, גשום, יקר, צפוף (חופשת פסחא, ובקטנה – חופשת פסח) ומקסים. טוב, נו, פריז.
ראינו כמה תערוכות טובות, חרשנו את הרחובות הקטנים בגדה השמאלית ובאזור המארה, ואפילו טיפסנו 280 מדרגות למרומי שער הנצחון, להשקיף על האטואל בגשם סוחף ובראות לקויה.
ולצד הגסטרונומי. אז ככה. קודם כל, אכלנו מאפים נפלאים לארוחת בוקר עשירה בבית המלון, שהחזיקו אותנו בחיים ללא צורך בבליסה נוספת עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. אח"כ תיחזקנו את הגוף במשהו קטן ושמרנו כוחות לארוחת ערב.
אכלנו כמה ארוחות בינוניות, ושתיים שראויות לאזכור, שתיהן בשדרות מונפרנס, לא רחוק מבית המלון שלנו. על שתי המסעדות הללו קיבלנו המלצה מה-Concierge בבית המלון. שתי המסעדות, מוסדות ותיקים מאד בפריז, מעוצבות בסגנון צרפתי מסורתי.
