"מה כבר יכול להיות רע בפוקאצ'ה, לָבּנה ובירה?", שאל אותי הסיני הקטן, בעודנו תרים אחרי חניה בעיר המאותגרת חנייתית. "הלָבּנה", עניתי מיד, חושב על הפעמים בהן טעמתי לבנה משעממת בסגנון גבינה לבנה. "הבירה…", הוספתי, נזכר בבירות החמוצות והמסריחות שנפלו בחיקי וכלל לא נעמו לחכּי. "הפוקאצ'ה", אמרנו יחד, חושבים על הנפילות במהלך מסע הפוקאצ'ות שאנחנו מנהלים כבר אי אילו שנים כדי למצוא את המושלמת. מלאי אופטימיות ולבושים חם נכנסנו לצינה בדיזנגוף, כשהנ"ל מנסה לשכנע אותי שאכל פה פעם פוקאצ'ה מצוינת עם לבּנה. לא חשבתי שמה שירחיק אותי מהמקום יהיה דווקא לא קשור באוכל.
