ובכן, תודה ששאלתם…
לקראת האביב הבא עלינו לטובה, שכבר מרגישים אותו באוויר, שוב יצר היצירה משתלט. הימים נעשים ארוכים יותר וחמימים יותר ולכן יש לי תחושה שאני מפסיד משהו אם אני לא מנצל את כל שעות האור האפשריות. בקיצור, לפניכם כמה יצירות שכבר יצרתי ויש לי בבית מלאי נכבד מהן. כלומר, לא יצרתי רק אחת אלא כמה, המח עובד, חושב, משנה, קודח, מלטש, צובע, חותך, מקלל (אופס, קצת דם), משנה שוב, וכן הלאה והלאה. תפקידם של הידיים רק להיענות לבעליהן.
בבית של סבא וסבתא שלי היו כמה מדפים מלאים באוגדנים של גליונות "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים". אחד הדברים שאהבתי כל כך לעשות בביקוריי שם היה לעיין בהם. זה חלק מספרות הילדים שאמא שלי גדלה עליה ובתור ילד היה מעניין מאד לקרוא מה שהיא קראה 24 שנים לפני. הדפים הצהובים-חומים, שהפכו יותר ויותר פריכים עם השנים והריח הישן שלהם עשו ועדיין עושים אותי שמח. כשחילקו בני המשפחה את הרכוש בבית אחרי שהסבים הלכו לעולמם אני ביקשתי את חתיכת ההיסטוריה הזו. היה לי קשה לדמיין את כל מאגר הנתונים הזה נערם ליד איזה פח זבל, או נדחף באיזו ספריה ציבורית לפינה אפלולית ומאובקת שאף אחד לא מגיע אליה. במקום זה, כל הכרכים האלה אוגרים אבק אצלי. סבתא דינה היתה גאה (ואז נוזפת בי על האבק).
(הקהל בעד התרנגולת)
הכל התחיל במנוי למשמר לילדים, שיום אחד סבא שלי גילה שהעתון שייך לשומר הצעיר, ולא היה מוכן לזה שהילדים יקראו בבית תעמולה שמאלנית. הוא כעס, ביטל את המנוי ובמקומו עשה מנוי להארץ שלנו, שלא היה מזוהה פוליטית עם אף זרם. סבתא התעצבנה עליו והחזירה את המנוי. וכך הילדים קיבלו את שתי החוברות מדי שבוע.
לא מזמן נתקלתי באתר הזה, שהרעיון שעומד מאחוריו קוסם לי וחשבתי שאולי אוכל למצוא בארכיון שלי אנקדוטות קולינריות משנות ה-40 וה-50.
לקראת פורים ולרגל האיום האיראני קיבלנו מהגן מייל עם הוראות מפורטות לרשימת התכולה של משלוח המנות שעלינו להכין לאינדיאניות: "חשוב להכין משלוח מנות אחיד עפ"י הפרוט הבא: 2 אוזני המן, חטיף מתוק, חטיף מלוח, מסטיק, הפתעה, ברכה וציור. יש לעטוף יפה ולרשום שם."
הצמחונית, אם חרוצה, ניגשה מיד למלאכת אפיית האזניים. חקרה בווב, מצאה כמה מתכונים מעוררי אמון והחליטה לטבען אותם. בשיחת הטלפון הראשונה שניהלנו בנושא שמעתי על החלפת חמאה בשמן קנולה ובשניה על משבר של בצק מתפורר שהגיע בעקבות זאת. המלצתי לה לזנוח הפעם את הטבעונות לטובת העולם האמיתי, לפחות עד שאחזור. כששבתי ממשימותיי מצאתי במקרר מסה שמנונית דולפת שהזכירה לי יותר מכל מֹח. הידקתי אותה לתבנית ואפיתי בחום בינוני כשעתיים. לא ייאמן, אבל יצאו מזה עוגיות בטעם ג'חנון. גדול! ככה מתגלים הדברים האלמותיים. מה שהתימנים מפתחים במשך מאות שנים, הצמחונית המציאה בשעה. גאון קולינרי. יצא לה עוגיג'חנון. בינתיים אני לא נותן את המתכון כי אנחנו חושבים להוציא על זה פטנט.
הייתי בעבר בסדנאות בישול. בדרך כלל זה אירוע די משמים. מישהו מכין אוכל, כולם מסתכלים, רושמים הערות בדפי המתכונים המודפסים ובסוף טועמים קצת. בשביל זה לא צריך להרחיק לתל אביב, יש את ערוץ 2 בשישי אחה"צ. לכן לא מיהרנו לנצל את ההזמנה של יואב להתנסות בקורסי הבישול של המרכז לקולינריה חווייתית שנפתח לאחרונה בת"א וחבל, כי כשסוף סוף הגענו חיכתה לנו חוויה אחרת לגמרי.
רשימת הקורסים שמציע המרכז מגוונת מאוד. למרות הפיתוי לפנות ישירות לסדנת האפייה הצרפתית, סדנת המקרונים או סדנת השוקולד (לא יעזור, אנחנו עדיין תחת השפעת הביקור ההוא בפאריז), החלטנו להתחיל סוף סוף מגמה חתרנית בבלוג הקרניבורי הזה וללכת דווקא לסדנת אוכל בריא. לא סתם בריא, טבעוני. וטוב שכך, כי ככה הגענו אל אורטל.
(מש מונבט. בריא.)
כבר זמן מה אנחנו שומעים דברים טובים על מסעדה הנקראת דווקא קפה 48. מספרים על אווירה נעימה, עיצוב יפה, מיקום טוב והחשוב מכל, אוכל משובח. נוצר גם הרושם כי השף הנחבא אל הכלים (שם תואר לא רע לשף) של המסעדה קנה לו מעריצים רבים בתקופה הקצרה יחסית שהמקום פועל.
ערב בהיר אחד החלטנו לבדוק את הנושא ועלינו במעלה רחוב אחד העם אל מפגשו עם נחלת בנימין. כשנכנסנו הפטיר עודד מתחת לשפם הוירטואלי "אנחנו underdressed". עיצוב המסעדה אכן מעורר מחשבות כאלו, אבל מהר מאוד התברר לנו כי המראה מטעה, ובמקום יושבים "שלוכים" לא מעטים. שימו לב כי יש למסעדה מתחם מיוחד תחום בזכוכית למעשנים. ראשית, כל הכבוד על ההתחשבות. שנית, אנשים שמגיעים למסעדה כדי לאכול אוכל טוב ולהיחנק בעשן של עצמם ושל שכניהם – מגיע להם לשבת בנפרד. אותנו הושיבו לעומת זאת על הבר במיקום אסטרטגי כמעט מושלם מול המטבח הפתוח. מדוע המיקום היה "כמעט" מושלם? משום שעל הדלפק שבין חלל המסעדה והמטבח היו מונחות ערמות של צלחות שחסמו תצפית ישירה אל המתחולל במחבתות שעל הכירה. יכולנו רק לראות להבות ותימרות אדים עולים מהן מדי פעם. מהר מאוד הסכמנו שהמטבח הפתוח הוא השוס הגדול של המסעדה. זה הרבה יותר טוב מטלביזיה, מלהקה או מכל שעשוע מולטימדייאלי אחר שלפעמים מוצאים במסעדות. כמו שני ילדים קטנים התבוננו בנעשה במטבח ונתנו פרשנות לכל המתרחש. "שם הפס החם, תראה תראה, הוא בטח מכין עכשיו מנת קלמרי. איזה ריח! יש בזה ג'ינג'ר וסויה ועוד משהו מתקתק. תיקון, שלוש מנות במקביל. איזו להבה!! צלם, צלם!! הנה הפס הקר, יש שם בחור שמקלף ארטישוק ירושלמי, וזה בטח השף."
