אז מה היה לנו שם?
הצטרפתי ל"טיול השנתי" של בית הספר למקצועות הכרם והיין, אוהלו, קצרין, שהוא למעשה קורס יין של שבועיים בבורגון ושמפיין. פגשתי אנשים מגניבים שחיים ונושמים יין, טעמתי, ירקתי, אכלתי טוב וגם פחות טוב ולמדתי המון.
(הנוף מחלון המכללה ב-Avize בלי פילטרים, יפה להכאיב)
אחרי שבוע בין יקבי בורגון עשינו מיניבוסנו שמפיינה. הנסיעה עברה בין כפרים קטנטנים נידחים ובסופה הגענו לסניף Avize של מכללת CFPPA. המכללה נמצאת במרכז הכפר ונראה שכשאין לימודים, אין יותר מדי ענין בכפר. המקומיים קמים מוקדם בבוקר לעבודה בכרמים ובשדות וחוזרים לפני שנגמרת לשמש הבטריה. בערב אין איש ברחובות, כולם רואים "מבט" והולכים לישון.
בטיולי הבוקר שלי לא מצאתי עשבי תבלין או קרואסון, אבל הצלחתי למצוא אטליז אחד, מאפיה אחת וצרכניה, כולם סגורים. פרט להם, היו כמה בתי עסק מעלים אבק שנסגרו מזמן. גם על האוכל בחדר האוכל של המכללה אין יותר מדי מה לכתוב הביתה, לפעמים יצא להם טוב.
(ישר מהחבית – חמוץ, חמוץ) (בניה בטקס הענקת הפאוץ’)
כמו בבון, היו לנו בשמפיין שיעורים בכתה על היסטוריה, תהליכים ופילוסופיה אזורית בנוסף לסיורים ביקבים. באחד היקבים טעמנו שמפניה בתהליך, ישירות מהמיכל. זה היה מיוחד, אבל לא מאד טעים. עוד יינן עם פילוסופיה משלו והשקפת עולם שבטח היתה מעניינת, אם הוא היה הראשון שאני שומע, אבל אחרי שבוע וחצי הסבלנות שלי התחדררה יותר מדי. חשבתי שאבריז מהמשך הסיור הזה, אבל אז אספנו דודה אחת בבגדי עבודה כחולים וביחד אתה נסענו לכרם שלה על מורדות הגבעה. שם קבלנו הסבר (לא בלתי משעמם) ועבדנו קצת במעלה השורות. היה מגניב לאללה! לטעמי, זה אחד משיאי הטיול, הייתי מעביר שם יום שלם.
(fine French weather)
הצלחתי להצחיק אותה כששאלתי אם בכל שנה היא מביאה קבוצה של סטודנטים לכרם של השכן שלה ואחר כך מספרת לו שכמה ישראלים הרסו לו את החלקה.
(ראיתי שם ארנבת בר, אבל לא הספקתי לצלם. את יובל כן.)
בערבים במכללה הנידחת ישבנו על גבינות, יין, נקניקים, ריאט, חרדל והגריווען שלי, שנראה שרק אני מחבב אותו. בהזדמנות זו, אודה ללימור על הוויסקי הטוב.
(בערב האחרון רעות הבהירה מה דעתה על הקולינריה בשבועיים האחרונים)
סבא, אתה חופר!
(השמפניה של הנכד, הטנדר של הסבא)
היקב של הבחור הזה נמצא בבית הישן של סבא שלו. הבית יושב על אדמת גיר, שיום אחד לפני כמה עשרות שנים החליט הסבא שהוא מתחיל לחצוב בה (which is one hell of a brainstorm, in my dictionary) והגיע לעומק מרשים של מנהרות וחדרים לאחסון כמות פסיכית של בקבוקים.
יצרני כוסות flute שורטים במכוון את קרקעית הכוס כדי לקבל בועות יפות. אני לא משתגע על זה.
את בקבוקי השמפניה מסובבים בכל יום מספר פעמים ובכל כמה ימים מגדילים את זווית השכיבה שלהם עד שהם מגיעים למצב בן-גוריוני ועומדים על הראש, כשהצוואר שלהם מכיל את כל המשקע. או-אז מקפיאים את הצוואר, הופכים את הבקבוקים, מסירים את הפקק, נותנים למשקע לטוס החוצה ביחד עם קצת נוזל, ממלאים את החסר, סוגרים ומוכרים במחיר מופקע.
(מה שעשינו ב-53’) (מה שעושים היום)
Biscuit rose de Reims
בשיעור טעימות שמפניה הוגשו גם עוגיות ורודות זרחניות מז'אנר העוגיות המסורתיות המפורסמות של האזור, שרק אנשים מהאזור מכירים. טעמתי שלושה סוגים של עוגיות ורודות כאלה והמסקנה שהגעתי אליה היא – לא. טעמן כטעם הסוכר ומרקמן כמרקם הבזלת. מפצחות השיניים הללו הופכות פחות רעות בטבילה בשמפניה ומסתבר שככה היו עושים את זה פעם וזה לא בלתי מנומס. כנראה שגם בשמפיין זה קטע של קיבוצניקים ותיקים, שהביסקוויט נופל להם לתוך השמפניה. קטלינה, מדריכתנו הגיבורה, טוענת שזו מסורת ישנה והיום כבר לא עושים את זה. מה גם שעם כוסות flute זה די לא נח. מחלקות השיווק של היצרנים אוהבות לספר על אותו אופה שחיפש איך לנצל את החום של התנור בין שתי נאגלות של לחם ויצאו לו במקרה עוגיות שהמתכון שלהן עד היום נשמר בסוד וזאת משום שבקומנדו הצרפתי משתמשים בהן בתור לבנות חבלה ורודות.
שלושת הבשלנים
נסענו לעיר Reims (זאת מהעוגיות הוורודות), שהיא כמו עפולה של כפרי האזור. אחרי שהתפעלנו מהקתדרלה המרשימה החלטנו, יובל ואני, לנטוש את הקבוצה לטובת סיבוב רגלי בעיר. במדרחוב שקר כלשהו (Place Drouet d’Erlon) מצאנו פאב/מסעדה שהוא גם מיקרו מבשלת בירה. הבירה היתה טעימה מאד והתפריט היה מעניין מאד (יש בו שוקרוט ומחלקת פלאמקוכן!), אך מכיוון שקבענו להפגש מאוחר יותר במסעדה אחרת, הזמנו רק פלטת נקניקים, שלמרבה ההפתעה היתה זהה לתצלום שלה בתפריט.
התרנגול האדום
הוא אחד מהמקומות עם יין ואוכל טוב עליהם קבלנו המלצה. הוא נמצא לא רחוק מהקתדרלה, ברחוב שאנזי 65. רוב השולחנות במקום גבוהים, די צפופים, המוסיקה טובה והשרות מצוין – ענה בדיוק על הגדרות החיפוש של ערן.
המלצר שלנו, שעל פי ריכוז התמונות שלו בעמוד הפייסבוק של המקום אני מסיק שהוא אחד הקודקודים וששמו בפטיסט, הביא תפריט ושאל מה נרצה. אני הייתי מזמין משהו, אבל ערן הניח את התפריט בלי לעיין בו יותר מדי ולנגד אוזנינו המשתאות פשוט אמר – "תביא משהו טוב".
(הזכיר לי את סצנת הטלפון ב”סודי ביותר”)
כתוצאה מכך, כמעט כל המנות בתפריט מצאו את עצמן על שולחננו והן היו כולן נהדרות. מלצרנו עשה הכל כדי שנהנה. הוא לא התחנף ולא עצבן, התבדח בקלילות, היה קשוב ויעיל (פרט לחלק של להביא את החשבון… כמעט אחרנו לרכבת בגלל זה) ונראה היה שכל מה שמעניין אותו זה שנהנה. הצליח לו. כשמשתחררים מהקבעון של הזמנה מחושבת בכובד ראש מהתפריט ומגרילים מלצר מחונן, צפויה חוויה נעימה במיוחד.
הזמנו כמה יינות מהתפריט ואת האחרון נתנו למארח שלנו לבחור. במקום בקבוק, הוא חזר עם כוס ענקית ממנה מזג לכל אחד מאתנו. לשאלתנו "איזה יין זה?", ענה הבחור בפרצוף משעשע של "אני לא יודע, אני". לאחר כמה דקות הוא שב לשמוע ניחושים: ערן צדק – בלנד כלשהו, שהמרכיב העיקרי בו הוא גרנאש (יובל ירחיב על זה).
זהו.
נגמר הטיול. היה נפלא, אם כי הייתי מקצר אותו בכמה ימים. חזרתי עם שתי תעודות, ויסקי מעושן, נקניקים, גבינות והרבה מאד שוקולדים, שנמכרים כולם במחירים זולים להרגיז. בחודש שאחר כך המקרר שלנו הריח כמו צרפת. כדי לא להגמל בבת אחת, כבר בערב הראשון לחזרתנו פתחתי קברנה שיראז (של פלטר, סוף-סוף יין עם גוף) וסדרתי פלטה יפה של גבינות. תענוג.
(צולם מצלם)
בפרק האחרון התעלית עם התצלומים. חוויה יפה שלא אעשה לעולם בגלל חוסר החיבה שלי לטיולים קבוצתיים.
אכן, לא תמיד היה קל. הענין המרכזי פה היה הלימודים העיוניים והסיורים, ואת זה אי אפשר היה לעשות שלא בקבוצה.