אחרי ארוחה במגורי הצוות בצוללת
הצבא כידוע צועד על קיבתו ואם לאורך ההיסטוריה הזנתם של חיילים היוותה אתגר לא-פשוט, הרי שהזנתם של מלחי צוללות היוותה אתגר קיצוני. במלחמת העולם השניה אתגר זה ופתרונו היו חלק אינטגרלי ומשמעותי ממלחמת הצוללות הבלתי מוגבלת שניהלה גרמניה הנאצית נגד התעבורה הימית של בעלות הברית.
האתגר הגרמני היה גדול במיוחד משום שרובן של הצוללות הגרמניות היו קטנות יחסית. הצוללת הנפוצה ביותר מדגם VII (מהן נבנו 703 יחידות) היתה בעלת דחי (משקל המים הנדחק על ידי הגוף השקוע בתוכם) של רק כ-875 טון כשהיא שקועה. רק להשוואה, הדחי של צוללות ה"דולפין" של חיל הים הישראלי הוא כ-1,900 טון. צוללות קטנות אלו בילו בד"כ כחודש בים בכל הפלגה מבצעית. במהלך תקופה זו היה צורך לספק תזונה בריאה ל-44-52 אנשי צוות שחיו בתנאים מאוד לא בריאים.
ברשותי שני ספרי תעמולה מצולמים על צוללות שיצאו לאור בגרמניה בשנים 1942-1943. ספרים אלה ומקורות נוספים שופכים אור רב על שאלת התזונה בצוללות. את הספר הראשון הפיק כתב צבאי של הצי הגרמני בשם הרלד בוש. הספר, אשר יצא לאור ב-1942 תחת הכותר U-Boot auf Feindfahrt (צוללת בהפלגה מבצעית), נמכר היטב בזמן המלחמה, אבל קצת נשכח אחריה. את הספר השני, Jäger im Weltmeer (צייד בימים) כתב וצילם כתב צבאי נוסף של הצי הגרמני בשם לותר-גונתר בוכהיים. אותו בוכהיים זכה 30 שנה לאחר מכן לפרסום עולמי כאשר הרומן שלו Das Boot ("הצוללת") יצא לאור והפך לרב-מכר. שנים מספר לאחר מכן יצא לאקרנים סרט מבוסס על הרומן וזכה גם הוא להצלחה רבה. הצלחתו היתה כה רבה עד כי הפכו אותו למיני סדרה וב-1998 אף יצאה גרסת במאי שלו, שאורכה כאורך הגלות. השפעתה התרבותית של "הצוללת" היתה כה רבה עד כי בגרמניה היה פרוייקט טכנו שנקרא על שמה ובאחד מפרקי "הסימפסונס" היתה בדיחה קטנה על הסרט. מעטים יודעים כי הנרטיב הבסיסי של הרומן ושל הסרטים שנוצרו ממנו מבוסס על אותו ספר תעמולה שיצא ב-1943 וכי תצלומיו נתנו למפיקי הסרט את ההשראה לעיצובו הויזואלי.
למרות שספרו של בוכהיים מפורסם בגלל המשכיותו לאחר 1945, בזמן אמת הספר יצא במספר קטן יחסית של עותקים ולא היה מוכר. הפורמט של שני הספרים זהה: סיפור מצולם של הפלגה מבצעית בה השתתף הכתב.
בוכהיים ובוש גילו כי חלק ניכר מן ההפלגה הארוכה בצוללת מורכב משגרה מתישה, מתסכלת ומשעממת להחריד. הסתבר להם כי הארוחות בצוללת הן אירועים מרכזיים בחיי הצוות ולכן הם הקדישו בספריהם מקום לשאלת התזונה והאכילה.
העמסת אספקה טריה. הפירות נראים כמו לימונים, שהיו פופולאריים במיוחד
מסתבר שבימים ההם לא היה קל להאכיל צוותי צוללות לאורך זמן. הבעיה הראשונה היתה איזה סוגי מזון לאכסן על הצוללת. תנאי האחסון בצוללת עלובים, וזאת בלשון המעטה. ברוב הצוללות לא היה מקרר. לחות גבוהה, רטיבות תמידית וחוסר אוורור יצרו בית גידול נפלא לעובש ופטריות, ושללו ככלל מזון טרי. יחד עם זאת, על כל צוללת העמיסו מיד לפני ההפלגה כמות של מזון טרי והצוות השתדל לחסלו בימי ההפלגה הראשונים לפני שיתקלקל. החומרים הטריים היו לרוב באיכות מעולה. רוב הצוללות הגרמניות פעלו מבסיסים בצרפת הכבושה, שנהנו מאספקה טובה של מזון. בוכהיים תיאר בספרו את המזון הטרי שהועמס על סיפון הצוללת U-96 בנמל סינט-נאזיר:
"לאחר העמסת הטורפדו היה צורך לאחסן את אספקת המזון הטרי. היא כללה שקים וארגזים עם ירקות, תפו"א, הררי לחם, לימונים, מספר רב של ביצים, בצלים, מיכלים מלאים בבשר, עופות צלויים עבור הימים הראשונים."
העמסת קופסאות שימורים ואחסונן בתוך הצוללת
גם בוכהיים וגם בוש דיווחו כי לימונים היו פופולריים במיוחד וכי חלק מאנשי הצוות נהגו לאכול אותם כמות שהם. לאחר מספר ימי הפלגה עברו למזון משומר, שרובו הגיע בקופסאות שימורים. אפילו לחם הגיע בתוך קופסאות שימורים ונאכל בלית ברירה לאחר שהלחם הטרי חוסל או התקלקל. צוותי הצוללות נהנו ממבחר רחב למדי של מוצרי הבשר המשומרים שמאפיינים את המטבח הגרמני. רשימה מתוך מלאי המזון שהועמס על הצוללת הגדולה U-160 לקראת הפלגה של שלושה חודשים מדגים היטב את המגוון הגדול:
"36 ק"ג בשר חזיר, 67 ק"ג שוק חזיר, 24 ק"ג נקניק לשון, 18 ק"ג Leberkäse (כיכר בשר), 48 ק"ג נקניקיות פרנקפורטר, 84 ק"ג בייקון, 48 ק"ג נקניקיות מבושלות, 12 ק"ג שינקיין, 50 ק"ג עדשים עם בשר, 50 ק"ג אפונה עם בשר, 20 ק"ג מרק זנב שור, 18 ק"ג נקניקיות לטיגון, 25 ק"ג בשר בקר, 12 ק"ג מקפא בשר, 42 ק"ג קורדנביף, 30 ק"ג לשון שור, 90 ק"ג האם מיובש, 54 ק"ג ממרח כבד, 40 ק"ג בשר אייל (!), 72 ק"ג בשר עגל, 20 ק"ג חיקוי מרק צב (Mock turtle soup – מאכל אנגלי מהמאה ה-18 שהגיע לגרמניה בגלל קשרי משפחות המלוכה), 36 ק"ג עצמות למרק, 42 ק"ג לשון חזיר, 200 ק"ג עוף, 48 ק"ג נקניק דם…". וזו לא כל הרשימה. בכל מקרה, ברור שצמחונים לא נהנו בצוללות הגרמניות.
תיעוד היסטורי: שלוש נקניקיות אחרונות מתוך 16 שהמלח הזה אכל עם מרק האפונה שלו
חלק ממוצרים אלה הגיעו לצוללת בצורתם הגולמית, אבל נטו להתקלקל בסופו של דבר בתנאי האחסון הקשים. קטניות מיובשות סיפקו גם הן פתרון מה לנושא התזונה הבריאה. מנת צוללות טיפוסית היתה מרק אפונה מיובשת או משומרת עם שפאק ונקניקייה – מנה גרמנית טיפוסית שניתן למצוא גם כיום במטבחים רבים, כך שהמלחים קיבלו קצת טעם של בית.
במהלך המלחמה הכניסו הגרמנים לשירות מספר צוללות אספקה שיכלו לחדש את אספקתן של צוללות אחרות בלב ים. בצוללות אלו הותקנו תנורי אפיה ללחם ומקפיאים. עם המקפיאים היו תקלות רבות. במקרים רבים המזון הקפוא שהגיע לבסיסים ישב זמן רב על הרציף לפני שהעמיסו אותו. כתוצאה מכך הוא הפשיר והוקפא שוב, כך שחלק ממנו התקלקל. במקרים אחרים, המזון שעל הרציף צבר התעבות וכאשר הכניסו אותו למקפיא נוצר גוש קרח גדול שניתן היה להפריד למנות רק באמצעות פטיש ואזמל.
ככרות לחם תלויים מרשתות בחדר הטורפדו
אכסון המזון על סיפון הצוללות היה גם הוא אתגר לא פשוט. הצוללות הגרמניות תוכננו עם גישה ספרטנית, לפיה מירב המקום והמשאבים הוקדשו לציוד מבצעי ולא לציוד נוחות. בצוללות לא היו בד"כ תאי אחסון ייעודיים ולכן מוצרי המזון נדחסו אל כל פינה פנויה בה הם לא הפריעו לפעילות הצוללת. חלק ניכר מן המוצרים – בד"כ הטריים – תלו ברשתות מעל דרגשי הצוות ובחדר אחסון הטורפדו והשתדלו להשתמש בהם תחילה.
בגלל אילוצי חומרי הגלם נאלץ טבח הצוללת לבשל במשך רוב ההפלגה אוכל משימורים שונים. מלאכתו של הטבח לא היתה קלה בגלל המרחב המצומצם שהוקצה לו לבישול והכנות. עמדה לרשותו כירה קטנה ותנור חשמלי עם שני תאי אפיה. כתוצאה מכל זה האוכל בצוללת אחרי השבוע הראשון היה בד"כ חד-גוני יחסית ואפור. ברוב הצוללות ניסו להגיש כל יום א' או באירועים מיוחדים אוכל קצת יותר חגיגי. בד"כ ניסו לבחור טבחים טובים, אבל לפעמים נתקע הצוות עם טבח בינוני ומטה. במקרה אחד כזה לקברניט נמאס לשמוע את הקיטורים על האוכל והוא איים כי הבא שיתלונן יצטרך למלא את תפקיד הטבח.
על סיפון הצוללות היתה אספקה קטנה של אלכוהול, אבל היא נשמרה לרוב לקצינים, לאירועים מיוחדים או לשימוש רפואי. רשימת האספקה של U-160 מספקת גם כאן פרטים: "70 ליטר בירה (חבל שלא צוין איזו), 20 ליטר רום, 73 ליטר יין אדום".
הפסקת קפה ועוגיות קצין המשמרת בפינת האוכל של הקצינים
הקברניט בד"כ החזיק בארונו גם מלאי פרטי של שנפס או קוניאק. המשקה הקל הנפוץ ביותר היה סוג של מיץ פטל עשוי ממים ותרכיז תותים או פירות יער. קפה היה פופולרי במיוחד, בעיקר לפני משמרת ובמהלכה. תה היה פחות מקובל, כפי שעולה מיחס הכמויות בין קפה ותה, מה שמוכיח את האמירה שתה קרבי אמיתי עושים מקפה תורכי.
בשעה שלקצינים היתה פינת אוכל קטנה, בה הם יכלו לאכול את ארוחותיהם בנוחות יחסית, המלחים במשמרת החופשית אכלו במדור המנוחה שלהם. דרגשיהם היו מסודרים לאורך המחיצה ובמעבר הותקנו שולחנות מתקפלים, עליהם ניתן היה להניח את כלי האוכל. לקצינים היה תורן מטבח שהביא להם את האוכל, פינה את הכלים ורחץ אותם. המלחים הפשוטים דאגו לעצמם. למרבה ההפתעה כלי האוכל היו עשויים לרוב מחרסינה. הדבר נבע אולי מן הרצון לפצות על אפרוריות האוכל עם כלים יפים. הבעיה היא שצוללת לא היתה המקום המתאים לכלי אוכל שבירים. התקפה מסיבית של פצצות עומק יכלה לחסל את רוב כלי החרסינה. כמו כן, בשעת אזעקה, כאשר הצוללת היתה על פני המים (ושם בילו הצוללות של מלה"ע השניה את רוב זמנן), היה צורך לפנות את המעבר במהירות כדי שאנשי המשמרת החופשית יוכלו לרוץ לחרטום כדי לשמש מישקולת ניידת לצלילת החירום. במקרים אלה האוכל שעל השולחנות הועף לרצפה עם הכלים. בסרט "הצוללת" יש סצנה שמדגימה היטב מה התרחש בתוך צוללת במהלך צלילת חירום.
במזג אוויר סוער הקברניט הוריד לעיתים קרובות את הצוללת אל מתחת למים כדי לאפשר לצוות לאכול את ארוחותיו בשקט. רוב הארוחות בצוללת היו שגרתיות ונאכלו במרחב הצפוף שהסריח מתערובת ריחות שונים ומשונים.
בחלק 2: מה אכלו בצוללת וכיצד התמודדו עם הפלגות ארוכות במיוחד.
מרתק!
תודה 🙂