החיפוש המתמשך אחרי האפוגטו האבוד

היה היתה לפני שנים רבות בעיר קטנה ולא מוכרת בשם תל אביב, ברחוב אליפלט 16, מסעדה איטלקית קסומה ומכושפת בשם פסטלינה. פסטלינה הי"ד, היתה ידועה בשולחן האנטיפסטי הענק שלה, עמוס הטעמים, המרקמים והצבעים, שהוא הדבר הראשון שהיית רואה כשנכנסת למסעדה ושרק ממנו אפשר היה להרכיב ארוחה מלאה. גן עדן לצמחונית. בפסטלינה גם גילינו את הקינוח המופלא אפוגטו ביאנקו (Affogato Bianco Al Caffè) ומאז שנסגרה לא הצלחנו למצוא טעים כמותו. בכל מסעדה בה מופיע האפוגטו (טובע, באיטלקית) בתפריט, התאכזבנו לגלות עד מהרה כי מדובר בגלידת וניל עם כוסית אספרסו חם לידה. אבל האפוגטו של פסטלינה היה קרמי ועשיר ולא גלידתי ותעשייתי. המלצר שהציג לנו אותו בפסטלינה הבין מהפרצופים שלנו שאין לנו מושג איך מתפעלים את הקינוח הזה. הוא נטל את הקנקן הזעיר עם האספרסו המר בתוכו והדגים כיצד נכון לצקת אותו על פני הקרם. התאהבנו במתיקות המרה ההיא ושנים שאנחנו מחפשים את אותו הטעם. למען האמת כבר התחלנו להתייאש. דבר לא יכול היה להכין אותנו לקראת אותה ארוחה באותה השבת באותה השעה באותה המסעדה.

וכך בשבת נאה אחת עשינו פעמינו תל אביבה. התחלנו במוזיאון תל אביב לאמנות (יש בשבת חניה חינם בשפע) ולקראת הצהרים נזלנו אל עבר האיטלקיה שמול גן העיר, עליה המליץ לי מישהו לפני כמה שנים. מאז פרוץ האינדיאניות יוצא לנו לצאת הרבה פחות למסעדות, לכן אנחנו בוררים אותן בקפידה כשכבר כן יוצא (פרט למקרה זה שלא ידעתי איך יהיה). היתרון הגדול ביציאה למסעדה עם הבנות, הוא השעה. בדרך כלל שעת צהרים מוקדמת או אחר הצהרים מוקדמת, לפני שמתחיל שיא הסרוויס, כך שהמסעדות לרוב שקטות והשירות טוב יותר.

 

(התפריט שלנו בפסטלינה מיום 5 במאי 1999)

 

פיצריה טרטוריה ושות'

באיטליה מאד ברור משם המסעדה מה אופיה:

מסעדות פשוטות ועממיות מכונות Pizzeria והן מגישות הרבה מעבר לפיצה ובמחירים עממיים שווים לכל נפש.

מסעדות ברמה גבוהה יותר מכונות Trattoria והן למעשה מסעדות משפחתיות המתבססות על תפריט יומי משתנה.

מסעדות קצת פחות משפחתיות מכונות Osteria והן מסחריות ויקרות יותר עם תפריט קבוע.

המסעדות היקרות והמקצועיות מכונות Ristorante.

 

Amore Mio (באיטלקית – My Love)

היא טרטוריה שנפתחה על ידי סוזאנה (ילידת רומא) ושלומי סלומון בשנת 2001 ככל הנראה, ברחוב אבן גבירול 100, אחרי שנים (מאז 1989) של הפעלת הפיצריה פיצה פצה (כמה מטרים צפונה) והגלידריה המהוללת, שנסגרה לצערי.

ברשותכם, או בלי רשותכם, מספר מילים על הגלידריה זצ"ל. בזכות הגלידריה הזו ידעתי מתי מתחיל החורף ושנים אחרי סגירתה אני עדיין נזכר בה בתחילת העונה ומתאבל. שחר היה מתקשר אלי כשברקע קולות רחוב סואן וכולו נפעם ונרגש היה מבשר לי חגיגית שהחורף הגיע. ידעתי שהוא עומד ליד הגלידריה של פיצה פצה ובידו גביע עם גלידת קרמבו. הגלידות שלהם היו מעולות ומיוחדות. חוץ מהקרמבו זכורה לי במיוחד גלידת הבמבה האדומה ואני בטוח ששחר זוכר עוד לפחות חמש מוצלחות אחרות. לשאלתכם איך הייתי יודע שכבר קיץ, הייתי מקבל משחר צלצול מיוזע, "הקיץ הגיע!", הוא היה קורא קצר נשימה ואני ידעתי שהוא עומד בלב רחוב שיינקין כשעיניו יוצאות מחוריהן והוא מתקשה להחזיר את לסתו התחתונה למקומה. קיץ בתל אביב…

בראיון לעכבר העיר ב-2006 אמר שלומי, בעל הבית: "רצינו שאנשים יכנסו לפה וישימו את כל דאגות היומיום בצד". ואכן, נכנסנו, ישבנו, אכלנו, שכחנו. היה נפלא.

 

אז מה היה לנו שם?

מוסיקה איטלקית ברקע, תמונת ענק של המשפחה ברומא והרבה תמונות וקישוטים על הקירות. הרבה ברמה של אין קטע של יותר מ-20 סמ"ר של קיר חשוף. בבוואריה, כך למדתי מדני, ככל שהמקום יותר מקושקש וקיטשי כך האוכל טוב יותר. מעניין אם יש קטע איטלקי כזה…

הפיצה המקומטת (מוצרלה, רוטב עגבניות, עיטורי פרמזן, עגבניות ורוקט) שטעמה נטה לעוד. הבצק הדק התפצח כיאה לפיצה טובה והטעמים השתלבו היטב. האינדיאנית הגדולה אישרה.

קרפצ'ו בקר מצוין. אישרה גם כן.

פסטה ציה ג'ודיטה (פטוצ'ינה ברוטב עגבניות, תרד וגבינת מסקרפונה). זו המנה המומלצת על ידי המלצרים דרך קבע. המסקרפונה מתחבאת מתחת לפסטה ועל פי הוראות ההפעלה יש לערבב אותה אל תוך רוטב העגבניות. טעים לאללה. אישור נוסף מהגדולה.

לקינוח נחו עינינו על ה"טובע בקפה" שבאיטלקית נכתב שמו Affogato Al Caffè (זה, אגב, השם האיטלקי המקורי). "נו, בטח עוד גלידת וניל עם אספרסו", היתה המחשבה הראשונה שעברה לשנינו בראש (אנחנו חולקים ראש כדי לחסוך במחשבות), אך הפירוט בתפריט ציין מפורשות שחור על גבי כתוב "סמיפרדו שוקולד לבן טובע באספרסו". האבוקדו הגיע ותחיית המתים אתו. זה היה הדבר הכי דומה לאפוגטו ביאנקו של פסטלינה מתחילת הסיפור. ועל זה כבר אמר רומאי אחד Veni, Vidi, Vici (באתי, אכלתי, ביקשתי עוד). ביקשתי מהמלצר מתכון כהרגלי ונעניתי בחיוך. מה אכפת לי לנסות, הרי פעם אחת זה כבר עבד עם מרק הפטריות האלמותי של מאמא מיה הירושלמית הי"ד. מה שכן, הוא רמז לי שיש בפנים שוקולד לבן ומסקרפונה. ניסויים פיקטיביים נערכו בבית בעקבות המידע והתוצאות מרשימות (בקרוב…).

 

(ממ… פיצה… לא במסעדה, אצלי בטאבון)

 

מחפשים תירוצים

מאז אותה שבת מכוננת אנחנו רק מחפשים תירוצים להגיע לתל אביב כדי להכנס לאמורה מיו. והנה חלפו הימים ושוב צעדנו ארבעתנו אל מקדש האפוגטו. הושיבו אותנו בחדר "ונציה" (אני יכול לנחש שהחדר השני מכונה "רומא") והגישו לבקשתנו:

אנטיפסטי (פטריות, בטטה, פלפל אדום, שעועית ירוקה, עגבניות שרי, חצילים, לבבות ארטישוק וגבינת פטה) מצוין.

פיצה מרגריטה משובחת.

פסטת חונקי כמרים בשמנת, ברוקולי טרי, יין לבן, גבינת עזים, בזיליקום ונגיעת שום. טובה מאד, למרות שאני משתדל להמנע משניים מהמרכיבים העיקריים.

טליאטה די מנזו (פרוסות סינטה בקר, עלי רוקט, שמן זית ולימון). מנה נהדרת עם שילוב טעמים מושלם שטעמתי פעם גם באיל פסטיו שמול הלונדון מיניסטור וגם בפסטלינה.

ולקינוח, האפוגטו כמובן, שהרי לפיכך נתכנסנו.

המלצרית החביבה, שדאגה להביא לגדולה דף וצבעים לציור בתחילת הארוחה, הביאה לנו לקראת הסוף קינוח נוסף (פאדג' שוקולד במילוי דובדבנים ומוס שוקולד לבן) שלא הזמנו ואמרה שזה ממנה, כי אנחנו נחמדים. די תמשיכי.

 

לסיכום, ללכת. ומהר!

 

 

 

התפריט של Amore Mio