אולי זו האינפנטיליות שבי, או רפלקס הנוסטלגיה המפותח יתר על המידה, אני לא יודע למה, אבל ערימה של גוגואים עדיין מעוררת בי שמחה והתרגשות. למרבה המזל, היום גוגואים כבר לא באופנה, והאינדיאניות שלי לא "נדלקות" כשהן רואות אותם, כי אם אני בתור ילד הייתי רואה את אבא שלי יושב בסלון ומנפץ בפטיש שניצלים את אוסף הגוגואים שלי, הייתי יוצא מיד לפעולת תגמול בסובארו שלו.
מדובר ב-17 ק"ג, שהם בערך 7428 גוגואים ואחד קטן, שאספתי במשך כשנתיים עם קצת עזרה מחבריי, שקיבלו הבטחה לזכות בליקר, אופנוע וכובע גרב. בינתיים היקב נמכר והקונים הפסיקו לפקוד את החנות, רק הזכרון נשאר. ובלילות חורף קרים אני יושב על השטיח, עצוב וטיפש, ומרסק גלעינים של משמש.
