בשנים 2010-2012 התקיים בירושלים במהלך הקיץ אירוע באלבאסטה בשוק מחנה יהודה, אירוע שנחשב הצלחה רבה מבחינת מספר המבקרים וכמות האירועים שהיו בו. בשנה שעברה מארגני האירוע היאפי הסתכסכו עם סוחרי השוק והללו הודיעו להם כי אם הם ינסו שוב להיכנס לשוק עם השטויות שלהם הם יחטפו פח נפט/רימון יד 26. הללו הבינו כי עם אנשי השוק לא מתעסקים וכתוצאה מכך השנה מתקיים קיץ תרבות בעיר החודש ללא השוק – וחבל. יחד עם זאת, לא הכל אבוד.
בשר הולך עם שוקולד?
מה זה הולך, רץ!
השילוב של בשר עם שוקולד נשמע ביזארי ואחדים אף יכנו אותו סטיה, אבל מי שטועם לרוב מאשר שיש כאן אפקט של התאבכות בונה. כלומר, שני טעמים מצוינים שמחזקים זה את זה. בשילוב הפסיכי הזה נתקלתי לראשונה בשלהי שנות ה-90, בפסטיבל השוקולד הראשון, שנערך ברחבת מוזיאון תל אביב. באחד הדוכנים הגישו מנת חזה עוף ברוטב שוקולד עם עגבנית שרי, בשביל הצבע. חשבתי שזה מוזר, אבל טעמתי ומאז אני לא מפסיק לחשוב על שילובים של שוקולד עם בשר.
וביום השישי, אחרי ארוחת צהריים בחג' כחיל ביפו (עדיין נהדרת, למקרה שתהיתם) ולפני הסרט הקוראני הנורא שראינו בסינמטק, עברנו במתחם התחנה הירושלמי המתחדש, התחנה הראשונה, כדי להציג את עצמנו. התחנה וקו הרכבת לירושלים נבנו בשלהי המאה ה-19 והושבתו סופית כמאה שנה מאוחר יותר. קצת לפני שזה קרה הספקתי גם אני לחוות שלוש שעות מורטות עצבים של נסיעה אטית ללא מזגן מירושלים לתל אביב.
יש אוכל מצוין בירושלים, אך לרוע המזל קשה להגיע אליו בשישבת. הצמחונית מצאה פתרון מהיר ואלגנטי לבעיה, על כך בסוף*. התחנה הראשונה מציעה בסופי השבוע גלידה טובה (וניליה), בית קפה (לנדוור) ומסעדה (אדום). בנוסף, ברחבה המרכזית עומד דוכן (הבוטקה) שמציע בירות מחבית ונקניקיות משקית. הנה שלושה מקומות עם בירה במחיר שפוי.
מזמן לא הייתי במחנה יהודה בצהרים. מה לעשות, אנשים נורמלים עובדים בשעות האלה. מלבד קניות, בצהרים ישנן בשוק מספר אפשרויות אכילה מעניינות מאוד. בפעם האחרונה שהגעתי לאזור בצהרים אכלתי עסקית ב"רחמו". תמורת 55 ש"ח אפשר לקבל שם מנה עיקרית, סלט ירקות נטול תיבול ורוטב, פיתה, חמוצים ושתיה קלה. למרות שהמנה העיקרית – קציצות ברוטב עגבניות – היתה חביבה, השאר לא הרשים.
מוקדם יותר השבוע אכלתי ארוחה נפלאה במסעדת "המוציא", אותה אני מכניס לקטגורית מסעדות השוק בגלל אופיה ובגלל קרבתה הגיאוגרפית לשוק. הריר נוזל מפי כשאני נזכר בקציצות נסיכת הנילוס ברוטב זיתים ולימונים כבושים שאכלתי שם, אבל לא לשם כך התכנסנו.
אני אגיד לכם מה מרגיז אותי בטבעונים, השמות שהם נותנים לאוכל! רבותיי, זו לא גבינת קשיו, זה ממרח קשיו! ממרח הוא בדיוק מה שמשתמע משמו, בניגוד ל"גבינה" שאין לה טעם של גבינה. ו"חביתת קמח חומוס", סלחו לי, מעוררת אצלי תאבון באותה מידה כמו סוכר רעפים ודבש קיפודים, יש לזה טעם רע. קִראו לחמור בשמו, אל תלבישו אותו בתחפושת שתבנה ציפיות אצל בלוטות הטעם שלי ותתרסקנה עם הביס הראשון. זה לא שאני יורד על טבעונים או משהו כזה, חלילה, אני דווקא מעריך אתכם מאד, אבל אתם חייבים לעשות משהו בנוגע לנומנקלטורה של האוכל שלכם.
ומה לגבי המבורגר טבעוני? למה? למה זה מעורר תאבון? ממרח כבד צמחי? חצילים בטעם כבד? אם מראש הרעיון המרכזי נובע מתוך הרצון הלגיטימי להמנע מאכילת בשר, למה להכין מנות "כאילו" שנראות "כמו"? הייתם רוצים למרוח על הלחמניה שלכם "יענו-נֶז" (של האחים שושני, כמובן), לשים על זה פרוסות "כמו-נקניק" ולמעלה פרוסה יפה של "גבינת פלאוורה"? לטעמי זה לא נעים קולינרית.
עוד מעצבן אותי שקוראים לפיתה “טבעונית”, כי זה כמו לקרוא למלפפון “צמחי". פיתה היא טבעונית מטבעה, למה פתאום היא טבעונית? אהבתי אותה יותר קודם. כך אני חש כלפי הרבה מאכלים רגילים אחרים שמעולם לא הכילו מוצרי חלב או בשר, התעוררו בוקר אחד וגילו שהם בעצם טבעוניים. ועל אף כל האמור לעיל, מבין אלה דווקא עם חלב שקדים אין לי בעיה. הוא נראה כמו חלב ולא מאד שונה ממנו בטעם והאנושות חולבת שקדים כבר מספיק שנים לפני שהקיצה ההתעוררות הטבעונית בכדי שנתרגל אליו. חלב שקדים זה יופי, אני מאד מרוצה ממנו ואלמלא האווירה הטבעונית הכללית בבית, אופן ההכנה היה נשאר משורבט על פתק בקלסר ה"דברים שצריך לנסות ואין סיכוי שאגיע לנסות אותם בעשור הקרוב".
