אין כמו מטבח איזורי. כפי שיכול לספר כל מי שמבין באוכל איטלקי, אין דבר כזה מטבח איטלקי. לכל אזור מאכלים משלו שמתבססים על חומרי גלם טיפוסיים, מסורות ושיטות בישול איזוריות. כך גם בהרבה ארצות אחרות. אחד המאכלים האופייניים של "המטבח הגרמני" הוא הרוטב הירוק שמגיע מהעיר פרנקפורט וממדינת המחוז הסן.
מקורו של הרוטב הירוק כנראה במטבח הרומאי, ממנו נפוצו מתכונים שונים של רטבים ירוקים בכל רחבי אירופה. מעריכים שאת הרוטב המקורי הביאו לפרנקפורט ההוגנוטים – פרוטסטנטים צרפתים שנמלטו מצרפת הקתולית במאה ה-17 בגלל רדיפות על רקע דתי. ההוגנוטים התיישבו בפרנקפורט ובסביבתה ואלה בדיוק האזורים של גרמניה בהם ניתן למצוא את הרוטב הירוק. מסופר שהמשורר גתה, תושב גאה של פרנקפורט, חיבב מאוד מאכלים עם רוטב ירוק ומכאן נוצרה כנראה האגדה לפיה אמו המציאה אותו. חבל שזאת רק אגדה. מרכיבי הרוטב ואופן הכנתו התגבשו בהדרגה עד להופעתו הראשונה בדפוס בספר בישול שהתפרסם בפרנקפורט ב-1860. למרות ששמו הרשמי בגרמנית הוא Grüne Sosse בדיאלקט הייחודי של מדינת הסן הרוטב הירוק נקרא Grie Soss.
כי. למען האמת, אחד מסיפורי כופתאות/קובה הטובים ביותר שאני מכיר מגיע ממערב גרמניה של 1967 והוא קשור לנושא אקטואלי מאוד: הגנה אווירית. איכר גרמני סבל מן הרעש הרב שגרמו מטוסי קרב שניגשו לנחיתה בבסיס אוויר סמוך ועברו בדיוק מעל ביתו. לאחר שמכתבי התלונה שלו לרשויות לא עזרו, הוא החליט לנקוט פעולה רצינית יותר. הוא בנה בנגריה שלו מעוט (קטפולטה) דומה לזה של הצבא הרומאי, בישל מלאי של קובות גרמניות מוצקות והחל לירות אותן באמצעות המעוט אל עבר המטוסים הנוחתים. לא היו נפגעים באירועי הירי הללו, אבל מסופר שהטייסים הבינו את הרמז ונמנעו בהמשך מלטוס מעל האמ"ק (אזור מוכה קובות) הזה. למי שלא מאמין לסיפור, מצורף תצלום של כיפת הקובה בפעולה.
