כחובב התססה, לא ברור לי איך עד היום לא הכנתי קוואס. עם כבש דווקא יש לי נסיון ואפילו עם קבב, אבל קוואס לא יצא לי להתסיס. לא מזמן אמא שלי טעמה קוואס באחת התפוצות והתלהבה כל כך עד שדורבנתי לנסות. החלטתי ללכת על בטוח וניסיתי את המתכון של יורי סמיאנוב ממסעדת קאבצ'וק, כפי שפורסם על ידי רונית ורד בהארץ.
רכשתי לחם שיפון אוקראיני ציוני והתססתי. הרעיון הוא לקלות את הלחם כדי לתת למשקה טעם וצבע, למצות את טעמיו במים ואחרי כן להתסיס.
משרד יחסי ציבור הזמין אותנו לארוחת בלוגרים באחת מן המסעדות הירושלמיות הוותיקות, ואושיית קובה ידועה, אשר פועלת בשולי השוק (ושלוחה שלה אף בתוכו). אחרי הארוחה במסעדת אמא קפץ עבדכם הנאמן אל השוק כדי לראות איך מתמודדים שם עם שגרת הלחימה.
אני מפחד מקובה. מעולם לא הצלחתי להתחבר אל הכופתאות הכורדיות הללו שמוגשות במרק חמצמץ. כופתאות אחרות אני דווקא אוהב. מסתבר שכופתאות אפשר למצוא לא רק במטבח הכורדי, אלא גם במטבח הגרמני והצ'
כי. למען האמת, אחד מסיפורי כופתאות/קובה הטובים ביותר שאני מכיר מגיע ממערב גרמניה של 1967 והוא קשור לנושא אקטואלי מאוד: הגנה אווירית. איכר גרמני סבל מן הרעש הרב שגרמו מטוסי קרב שניגשו לנחיתה בבסיס אוויר סמוך ועברו בדיוק מעל ביתו. לאחר שמכתבי התלונה שלו לרשויות לא עזרו, הוא החליט לנקוט פעולה רצינית יותר. הוא בנה בנגריה שלו מעוט (קטפולטה) דומה לזה של הצבא הרומאי, בישל מלאי של קובות גרמניות מוצקות והחל לירות אותן באמצעות המעוט אל עבר המטוסים הנוחתים. לא היו נפגעים באירועי הירי הללו, אבל מסופר שהטייסים הבינו את הרמז ונמנעו בהמשך מלטוס מעל האמ"ק (אזור מוכה קובות) הזה. למי שלא מאמין לסיפור, מצורף תצלום של כיפת הקובה בפעולה.
שמענו שלאחרונה יש פריחה בחיי הלילה של שוק לוינסקי ושבאחד מרחובותיו פועלת "חמארה אירופאית" הקרויה על שם הזמרת המצריה-איטלקיה המפורסמת דלידה, אשר עשתה קריירה מרשימה בפריז. כאשר קיבלנו הזמנה לבקר במקום היינו קצת ספקנים. מקום של צעירים עם תעודת זהות כזאת מבטיח בדרך כלל אלכוהול יקר ואוכל גרוע. עיון בתפריט גרם לנו להחליט לתת צ'אנס, וטוב שעשינו זאת, כי בילינו בדלידה ערב מענג מאוד, חרף "בומים" רחוקים בשמי היירוט האקטואליים.
ביום שישי הראשון של חודש יוני התקיימו חגיגות ארבעת היקבים במושב רמות נפתלי שבגליל העליון. כאשר נוסעים צפונה על כביש 90 פונים שמאלה בצומת כ”ח, עולים את העליות המפותלות ושוב פונים שמאלה, הפעם לכביש 886. אחרי חצי ק"מ פונים ימינה לתוך המושב. 
כבר בכניסה למושב היה דוכן מידע לגבי האירועים בכל יקב וגם האפשרות לתשלום. עלות הכניסה לאירוע הייתה 40 ₪ לזוג כוסות (30 ₪ לכוס אחת). לאחר מכן גם נודע לנו שאפשר לשלם סכום סמלי זה בכל יקב. בכניסה היה חניון מאורגן לכל הרכבים שהגיעו. לאורחים הייתה את האפשרות להשתמש במיניבוסים (ללא תשלום) בין היקבים או ללכת ברגל.
אולי הגיע הזמן להודות שאני זקן מדי בשביל המקום הזה. אני לא זקן אבסולוטית (גם לא זקן אבסולוטי), טרם הגעתי לשנתי ה-40, אבל יש כמה דברים שכבר לא עושים לי את זה במקרה הטוב, מעצבנים אותי בְּמקרה ועושים לי בחילה במקרה הרע. כן, זה עוד פוסט של קיטורים. אני לא נוהג להתלונן הרבה, אבל פעם בכמה זמן אני צריך להוציא קיטור.
בלונים, פלסטלינה, ארטיקים ולונה פארק הם נחמדים מאד כשאתה ילד. אחר כך אתה מגלה שבלונים מסתובבים על הרצפה ומפריעים לפתוח ארונות ומגרות וכשהם מתפוצצים הם עושים הרבה רעש. כדורים קטנים של פלסטלינה נדבקים לרגליים ולרצפה ונשארים שם חודשים עד שנמאס לך ואתה נוטל מברג ומגרד אותן. לארטיקים יש רק טעם של סוכר והם יקרים וכל אלה ביחד עולים לי על העצבים כשהאינדיאניות רבות עליהם.
ברם אולם, הגרוע מכל הוא הלונה פארק. הבנות משוגעות על המקום הזה ושואלות לעתים קרובות מדי מתי כבר נלך. הצמחונית ואני עושים כל שביכולתנו כדי לדחות את הקץ, המקום הזה עושה לשנינו בחילה וסחרחורת על כל מתקני העינויים הפזורים בו. מעבר לכך, מחיר הכניסה שערורייתי ומחירי המזון מתחרים באלו של נתב"ג. כל אלו בתוספת הלחות התל אביבית, התורים המנג'סים והדרדסים שרצים וצורחים לכל עבר לא גורמים לנו לחבב את המקום.
