אולי הגיע הזמן להודות שאני זקן מדי בשביל המקום הזה. אני לא זקן אבסולוטית (גם לא זקן אבסולוטי), טרם הגעתי לשנתי ה-40, אבל יש כמה דברים שכבר לא עושים לי את זה במקרה הטוב, מעצבנים אותי בְּמקרה ועושים לי בחילה במקרה הרע. כן, זה עוד פוסט של קיטורים. אני לא נוהג להתלונן הרבה, אבל פעם בכמה זמן אני צריך להוציא קיטור.
בלונים, פלסטלינה, ארטיקים ולונה פארק הם נחמדים מאד כשאתה ילד. אחר כך אתה מגלה שבלונים מסתובבים על הרצפה ומפריעים לפתוח ארונות ומגרות וכשהם מתפוצצים הם עושים הרבה רעש. כדורים קטנים של פלסטלינה נדבקים לרגליים ולרצפה ונשארים שם חודשים עד שנמאס לך ואתה נוטל מברג ומגרד אותן. לארטיקים יש רק טעם של סוכר והם יקרים וכל אלה ביחד עולים לי על העצבים כשהאינדיאניות רבות עליהם.
ברם אולם, הגרוע מכל הוא הלונה פארק. הבנות משוגעות על המקום הזה ושואלות לעתים קרובות מדי מתי כבר נלך. הצמחונית ואני עושים כל שביכולתנו כדי לדחות את הקץ, המקום הזה עושה לשנינו בחילה וסחרחורת על כל מתקני העינויים הפזורים בו. מעבר לכך, מחיר הכניסה שערורייתי ומחירי המזון מתחרים באלו של נתב"ג. כל אלו בתוספת הלחות התל אביבית, התורים המנג'סים והדרדסים שרצים וצורחים לכל עבר לא גורמים לנו לחבב את המקום.
