שמענו שלאחרונה יש פריחה בחיי הלילה של שוק לוינסקי ושבאחד מרחובותיו פועלת "חמארה אירופאית" הקרויה על שם הזמרת המצריה-איטלקיה המפורסמת דלידה, אשר עשתה קריירה מרשימה בפריז. כאשר קיבלנו הזמנה לבקר במקום היינו קצת ספקנים. מקום של צעירים עם תעודת זהות כזאת מבטיח בדרך כלל אלכוהול יקר ואוכל גרוע. עיון בתפריט גרם לנו להחליט לתת צ'אנס, וטוב שעשינו זאת, כי בילינו בדלידה ערב מענג מאוד, חרף "בומים" רחוקים בשמי היירוט האקטואליים.
ביום שישי הראשון של חודש יוני התקיימו חגיגות ארבעת היקבים במושב רמות נפתלי שבגליל העליון. כאשר נוסעים צפונה על כביש 90 פונים שמאלה בצומת כ”ח, עולים את העליות המפותלות ושוב פונים שמאלה, הפעם לכביש 886. אחרי חצי ק"מ פונים ימינה לתוך המושב. 
כבר בכניסה למושב היה דוכן מידע לגבי האירועים בכל יקב וגם האפשרות לתשלום. עלות הכניסה לאירוע הייתה 40 ₪ לזוג כוסות (30 ₪ לכוס אחת). לאחר מכן גם נודע לנו שאפשר לשלם סכום סמלי זה בכל יקב. בכניסה היה חניון מאורגן לכל הרכבים שהגיעו. לאורחים הייתה את האפשרות להשתמש במיניבוסים (ללא תשלום) בין היקבים או ללכת ברגל.
אולי הגיע הזמן להודות שאני זקן מדי בשביל המקום הזה. אני לא זקן אבסולוטית (גם לא זקן אבסולוטי), טרם הגעתי לשנתי ה-40, אבל יש כמה דברים שכבר לא עושים לי את זה במקרה הטוב, מעצבנים אותי בְּמקרה ועושים לי בחילה במקרה הרע. כן, זה עוד פוסט של קיטורים. אני לא נוהג להתלונן הרבה, אבל פעם בכמה זמן אני צריך להוציא קיטור.
בלונים, פלסטלינה, ארטיקים ולונה פארק הם נחמדים מאד כשאתה ילד. אחר כך אתה מגלה שבלונים מסתובבים על הרצפה ומפריעים לפתוח ארונות ומגרות וכשהם מתפוצצים הם עושים הרבה רעש. כדורים קטנים של פלסטלינה נדבקים לרגליים ולרצפה ונשארים שם חודשים עד שנמאס לך ואתה נוטל מברג ומגרד אותן. לארטיקים יש רק טעם של סוכר והם יקרים וכל אלה ביחד עולים לי על העצבים כשהאינדיאניות רבות עליהם.
ברם אולם, הגרוע מכל הוא הלונה פארק. הבנות משוגעות על המקום הזה ושואלות לעתים קרובות מדי מתי כבר נלך. הצמחונית ואני עושים כל שביכולתנו כדי לדחות את הקץ, המקום הזה עושה לשנינו בחילה וסחרחורת על כל מתקני העינויים הפזורים בו. מעבר לכך, מחיר הכניסה שערורייתי ומחירי המזון מתחרים באלו של נתב"ג. כל אלו בתוספת הלחות התל אביבית, התורים המנג'סים והדרדסים שרצים וצורחים לכל עבר לא גורמים לנו לחבב את המקום.
האוכל של הדסה: מסריח, אבל יש גרועים ממנו
ריח רע יכול להרוס ארוחה טובה ולא משנה אם היא מורכבת מכבד אווז או מלובסטר. אני לא מדבר על ריח רע שנובע ממזון מקולקל, אלא על ריח רע שנובע מבישול קלוקל ומחומרי גלם גרועים. לאורך השנים צברתי מספר זיכרונות בולטים של אוכל מסריח, אבל מי שגרם לי בסופו של דבר לרשום את השורות הללו הם שני שותפי למשרד, אשר נוהגים לעיתים ללכת בצהרים אל הקפיטריה שלנו ולקחת משם ארוחה בקופסת קלקר. על טעמו של האוכל בקפיטריה נאמר אצלנו כבר רבות. רק לפני מספר שבועות הוועד התלונן בפני ההנהלה על טיבו המדאיג ואני טוען כבר שנים שמנסים לפחלץ אותנו בעודנו חיים. יחד עם זאת, עוד לפני שטועמים מן האוכל הזה, אי אפשר שלא להתרשם מן הסירחון – כן זו המלה, ולא "ריח" – העולה ממנו. אינני בטוח כיצד הם עושים זאת, אבל כל מנה שלמה שמגיעה משם, ולא משנה אם היא כוללת עוף או דג (לרוב מן הזן הים-תיכוני הידוע בשם "פילה"), מסריחה עד השמים. לפני שבועיים נמלטתי מן המשרד לאחר שהשותף נכנס עם מנה שאינני יודע מה היה בה, כי לא אזרתי את האומץ להסתכל.
"עשית בנדיקטין!" הוא ככל הנראה אחד המשפטים הנחמדים ביותר שאמרו לי בחיי. תודה, יובל.
עד שהגעתי פעם לבקר את לונדון בירושלים (מבלבל, אני יודע) בדירתו, לא הכרתי את אותו נקטר האלים העונה לשם בנדיקטין. מדובר בליקר ותיק מאד שהאגדה עליו מתעקשת לספר שהוא מיוצר מתערובת של 27 מינים שונים של תבלינים מכל רחבי העולם ושמקור המשקה בכלל בתרופה. אני לא אומר שזה לא נכון, אבל זה בהחלט סיפור טוב למערך השיווק. ומה שמוסיף ענין ומסתורין לכל העסק הוא כמובן המשפט "המתכון הסודי הועבר מאב לאם במשך עשרות שנים".
