אמש לח אחד חזרה האינדיאנית הגדולה מבית הספר הזה שלה, איפה ששולחים את כל הילדים הקטנים שתכנסנה בהם מעט בינה ודעת, עם קבוצת עלים וענפים בידה. אחד אחד היא הציגה אותם בפני בשמותיהם וספרה לי שלמדה עליהם בשיעור מדעי הסביבה. את אחד הירוקים לא הכרתי בשמו, רְגֵלַת הגינה. התייעצתי עם קריספיל ועם עוד כמה אתרי מורשת וגיליתי שאפשר לאכול את הירוק הזה. בילדותי החקלאית למדתי לזהות את הרגלה (ובערבית: רִגְ'לֶה/בָּקְלֶה/פרפחינה) כעשב שיש לעקור בזהירות, כי כל עלה שלו ישתרש ויצמיח עשב חדש, אבל מאז שהכירה לי אותו האינדיאנית כאוכל, אני רואה אותו בכל מקום ורק חושב מה לבשל אתו. נסים קריספיל כותב על הרג'לה שהיא נחשבת לאחד מצמחי הסלט המשובחים וגם כצמח מרפא שתרופתו יעילה מאוד לחולי צפדינה, אז אם הילד חוזר פתאום עם צפדינה מהגן, לא עלינו, תנו לו לאכול רגלת הגינה.
(רג’לה בתחנת הרכבת בירושלים)
כי. למען האמת, אחד מסיפורי כופתאות/קובה הטובים ביותר שאני מכיר מגיע ממערב גרמניה של 1967 והוא קשור לנושא אקטואלי מאוד: הגנה אווירית. איכר גרמני סבל מן הרעש הרב שגרמו מטוסי קרב שניגשו לנחיתה בבסיס אוויר סמוך ועברו בדיוק מעל ביתו. לאחר שמכתבי התלונה שלו לרשויות לא עזרו, הוא החליט לנקוט פעולה רצינית יותר. הוא בנה בנגריה שלו מעוט (קטפולטה) דומה לזה של הצבא הרומאי, בישל מלאי של קובות גרמניות מוצקות והחל לירות אותן באמצעות המעוט אל עבר המטוסים הנוחתים. לא היו נפגעים באירועי הירי הללו, אבל מסופר שהטייסים הבינו את הרמז ונמנעו בהמשך מלטוס מעל האמ"ק (אזור מוכה קובות) הזה. למי שלא מאמין לסיפור, מצורף תצלום של כיפת הקובה בפעולה.
