לפני כחודשיים חזרתי ממסע שורשים בבלארוס וליטא. לפני הנסיעה הזהירו אותי שבבלארוס אוכלים רק תפוחי אדמה, בשר חזיר ופטריות. את שני הראשונים אני לא אוכלת ומפטריות קצת קשה להתקיים. לכן הצטיידתי בפריכיות אורז, חטיפי אנרגיה וקצת פיצוחים.
ההפתעה היתה גדולה ושוב, המשפט המנצח "כשאין ציפיות – אין אכזבות", הוכיח את עצמו. האוכל היה מעולה! כמעט כל הזמן.
לאחרונה דיווחתי מברלין בעיקר על מסעדות גורמה 'קסקלוסיביות, אבל הפעם אני רוצה לספר על שני מקומות אכילה עממיים שמספקים את הסחורה.
אפשר לשבת בפנים, אבל בחוץ יותר כיף – במיוחד במקומות הצמודים לחלון הראווה מימין
.Genz (כן, הנקודה בסוף נמצאת שם במקור)
שדה התעופה הותיק ביותר של ברלין, טמפלהוף, הושבת סופית מפעילות ב-2008 והפך לאחר ויכוחים רבים לפארק. אחרי טיול והתרשמות מבניין הטרמינל ההיסטורי הענק, הלכתי לחפש משהו לאכול. בכיכר הגשר האווירי (על שם מבצע האספקה לעיר הנצורה ב-1948) הסמוכה מצאתי במקרה איטליז עם שלטים כתובים בגיר והתחלתי להזיל ריר.
חומר טהור: זה בעצם תרגום שמה של מסעדה בעלת שני כוכבי מישלן בברלין. מתברר שלא רק שהאוכל המוגש במסעדה מורכב מחומרי גלם טהורים, הם גם מקבלים את הטיפול האידיאלי, וזאת מבלי לגלוש לקלישאות מולקולריות או סופר-מתוחכמות. בישול מודרני חכם, זה מה שמצאנו שם.
השף יליד מזרח-גרמניה, דניאל אכילס וזוגתו פתחו את המסעדה במרץ 2009 ותשעה חודשים לאחר מכן זכו בכוכב המישלן הראשון שלהם. ב-2011 קיבלה המסעדה כוכב שני והפכה לאחת מחמש המסעדות הברלינאיות שזכו לכבוד. מסתבר שהחיים בצמרת המסעדנות אינם קלים – אפילו בעיר גדולה ופופולרית כמו ברלין. מוקדם יותר השנה סגרו שני שפים מובילים את מסעדות הכוכב שלהם "מרגו" ו"הרטמנ'ס". שטפן הרטמן, הודה שעשה זאת מאחר ולא עמד בעומס הכרוך בהפעלה שוטפת של מסעדה כזאת ובמאמץ הכרוך בשמירה על הכוכב. אחרי מספר ביקורים במסעדות עלית אני מאמין שאני מבין בדיוק על מה הוא מדבר.
"אתה עושה ניוקי? אני מריחה ריח של ניוקי, אני רוצה גם להכין". כך האינדיאנית הקטנה, לא מזמן.
אחת מאהבותי הגדולות הם תפוחי האדמה ואחת מצורות ההכנה החביבות עלי במיוחד היא ניוקי – גם תפ"א, גם פסטה. גדולים, האיטלקים האלה, אבל אני לא משוכנע שהם היחידים שהמציאו את הניוקי. יש ניוקי בכל מיני צורות ובשיטות הכנה די דומות במדינות אחרות באירופה וגם בחו”ל. על כל פנים, למרות מה שנוטים לחשוב, אופן ההכנה די פשוט. לא בלתי מלכלך, אבל בר הכנה בכל מטבח.
אמש לח אחד חזרה האינדיאנית הגדולה מבית הספר הזה שלה, איפה ששולחים את כל הילדים הקטנים שתכנסנה בהם מעט בינה ודעת, עם קבוצת עלים וענפים בידה. אחד אחד היא הציגה אותם בפני בשמותיהם וספרה לי שלמדה עליהם בשיעור מדעי הסביבה. את אחד הירוקים לא הכרתי בשמו, רְגֵלַת הגינה. התייעצתי עם קריספיל ועם עוד כמה אתרי מורשת וגיליתי שאפשר לאכול את הירוק הזה. בילדותי החקלאית למדתי לזהות את הרגלה (ובערבית: רִגְ'לֶה/בָּקְלֶה/פרפחינה) כעשב שיש לעקור בזהירות, כי כל עלה שלו ישתרש ויצמיח עשב חדש, אבל מאז שהכירה לי אותו האינדיאנית כאוכל, אני רואה אותו בכל מקום ורק חושב מה לבשל אתו. נסים קריספיל כותב על הרג'לה שהיא נחשבת לאחד מצמחי הסלט המשובחים וגם כצמח מרפא שתרופתו יעילה מאוד לחולי צפדינה, אז אם הילד חוזר פתאום עם צפדינה מהגן, לא עלינו, תנו לו לאכול רגלת הגינה.
(רג’לה בתחנת הרכבת בירושלים)
