לפני קצת יותר מעשור
פגש עודד את צביקה פנטי מיקב אליגוטה בגן יאשיה כשבא להתייעץ אתו בנושאי יקב. פנטי היה בדיוק לקראת סוף השפיה (racking) לסנג'ובזה שלו. עד אז רק יקב ישראלי אחד (רמת הגולן) ייצר יין מזן הענבים המופלא הזה וזה שעשה פנטי היה מצוין. "בארץ לא יודעים לעשות סנג'ובזה", אמר פנטי והסביר מדוע. היקב היה אז בן שנה ולצביקה כבר היתה השקפת עולם מבוססת מאד לגבי הכנת יין. את הלבטים של עודד בנושא המה והאיך בְּיקב הוא פטר במשפט: "אתה מושבניק, תעשה מה שאתה רוצה!".
אני שומע מהרבה ישראלים שהם נרתעים מנסיעה לגרמניה, ההיסטוריה מפריעה להם. אני ממליץ לקרוא ולהכיר את ההיסטוריה ודווקא כן לנסוע. נעים, טעים ונח מאד לטייל במדינה הגדולה והיפה הזו. עם פרוץ חגי תשרי ארזנו את האינדיאניות וטסנו פרנקפורטה (4.5 שעות בלבד). משם נסענו לעמק המוזל (Mosel), הקרוי על שם הנהר הגדול שנוהר בו צפונה. מקורו של הנהר בצרפת, הוא עובר דרך לוקסמבורג, נכנס לגרמניה ובקרבת העיר קובלנץ הוא חובר לנהר הריין. נחתנו ועשינו ג'י-פי-אסנו לכיוון טראבן טרארבך (Traben Trarbach), המקום שבו נלון בשבוע הקרוב. הרכב ששכרנו היה דווקא לא רע, אם כי החברה שייצרה אותו נמצאת עכשיו בברוך גדול בגלל נסיון הונאה מתוחכם. זו הפעם הראשונה שאני משחרר וסומך על מחשב שיגיד לי לאן לנסוע. דווקא נח, יש על זה כבר פטנט? המציאו?
אוכל גליציאני אנגלי. פלטה של תפלות
לכל אחד מאתנו יש חוויות אשר עיצבו או מעצבות את עולמו הקולינרי. אני תמיד מספר על האוכל שהכינו בשני אגפי משפחתנו כגורם שהשפיע באופן עמוק על הטעמים שלי. לאורך השנים אספתי חוויות מעצבות נוספות. לעיתים הן היו קשורות לספרים, כמו ספר הבישול הסיני הקלאסי של אהרוני, אשר הכניס אותי אל עולם הבישול, או כאשר קיבלתי במתנה את ספר הבישול הצרפתי הראשון שלי. שהייה של שנתיים בדרום-גרמניה גם השפיעה עמוקות על עולמי הקולינרי, בעיקר בזכות ההתוודעות אל המטבחים האזוריים של מזרח צרפת ושל דרום גרמניה.
מצוקת תערובת הזעתר בבית הובילה אותי לאלתר לאלתר. נזכרתי שיש לי עוד מימי הורדוס קופסא עם אורגנו שייבשתי במו גומייתי, ושכידוע טעמו לא מאד שונה מהאזוב המצוי (זעתר). כשחפשתי את השומשום בבוידעם גליתי שגם הוא נגמז ושאין לי בכלל בוידעם. נשאר לי רק שומשום שחור שקניתי פעם בחנות אתיופית בשוק מחנה יהודה. חשדתי בשומשום הזה כבר מזמן שהוא לא שומשום, כמו שהציג אותו המוכר בחנות ואמנם, לזרעים האלה קוראים ניז’ר או ניגר (Niger, או Guizotia abyssinica, או זרעים של גיזוטיה צרת עלים, על פי אבינעם דנין).
מילא, זה מה שיש ועם זה ננצח. אולי.
בוודאי חשתם, קוראים יקרים, שחם. לעבוד בחוץ ולהזיע זה בסדר גמור, אבל לשבת מול המחשב ולהזיע? א.ק.! (עד כאן). זה מעייף, אז אני נאבק בעייפות, מחפש לי עבודות פיסיות שמצדיקות זיעה. עובד בגינה, למשל או בונה שולחן לאינדיאנית המבות-ספרית.
כן, שלום, שלום כתה א' ואין שלום. הקטנה שלנו מאושרת בחלקה ומתרגשת לקראת בצפר. כמאמר השיר, היא רוצה להגיע ולהיות כאן (זאת אומרת, שם), אבל צועדת בצעדים בטוחים אל השאול יגונה. היא לא יודעת מה מצפה לה. הגדולה דווקא נראית מבסוטית בינתיים ואנחנו מתבאסים נורא בשבילה, אבל משתדלים שלא להראות לה שרע לה. נראה מתי היא תתפכח, לי זה קרה בכתה ט'. הבנתי שבית הספר לא באמת מעוניין ללמד אותי, אלא רק שאוציא תעודה ואכנס לאיזה סטטיסטיקה. זה אכזב אותי נורא וביודעין הפסקתי להיות אחד מהתלמידים הטובים הכתה. כל האלימות מסביב בוודאי לא עזרה לשפר את פרופיל הלימודים שלי ורק במקרה עברתי את כל הבגרויות. בדרך גם הצלחתי להסתבך בכמה קטטות ולהרגיז כמה מורים ומנהלי בית ספר. נו, לפחות נהניתי ממשהו.
(רִגְ'לֶה גלילית עלא כיף כיפאכ)
