לאור המצב החשוך, שמחתי לקרוא על פתיחתו של מקום חדש שעוסק בבירה ובשפיות מחיריה. בר הבירה, ביר שופ, באזור התעשיה הדרומי של נתניה, שנפתח השנה לא רחוק מהסניף השני של החומוס של עוזי, מגדיר את עצמו כגן בירה, אולם אין הוא כזה ואולי כדאי לשים את הקואסטרים על הבר כבר בהתחלה, פן תתפתחנה ציפיות לעצי ערמונים, שווינהאקסה, ברעצלים, אגם, ברבורים וצמחיה לרוב. למעשה מדובר במקום סימפטי בינות למוסכים ומפעלים אפורים שמציע בכל יום מהצהריים בירה קרה מהחבית במחירים כל כך שפויים, שזה מטורף.
בלב הג’ונגל
יש מקומות עבודה שנמצאים במדבר שממה קולינרי, כמו מקומות העבודה שלי – אחד מהם פשוטו כמשמעו, ויש מקומות עבודה שנמצאים ביער גשם קולינרי. לפני שבועיים הזדמן לי לבקר ביער גשם צפוף ולח במיוחד שנקרא תל אביב.
מצור על ירושלים לרגל ביקור של מעין נשיא גרם לי לבקש מקלט בעיר הגדולה. ניצלתי זאת לצורך ביקור בארכיון ה"הגנה", אשר יושב בחלק הדרומי של שדרות רוטשילד. לא פחות ולא יותר. נדמה לי שביליתי יותר זמן בתכנון ענייני האוכל מאשר בתכנון הביקור. החלטתי שצהרים אוכל בקרבת מקום כדי שלא לאבד זמן עבודה יקר באמצע היום. לשם כך המציאו את העסקית, לא? כאשר שמתי לב שמתחם בית הכנסת הגדול נמצא בדיוק מאחורי בניין ה"הגנה" ושבסנטה קתרינה המדוברת יש עסקית צהרים אטרקטיבית, נפל הפור.
מעניין אם יש להם ביטוח נפרד לשטיח
יש לי חיבה רבה למקומות אוכל היסטוריים, ובמיוחד כשהם נמצאים באנגליה. בעבר חיפשתי בלונדון את מסעדת הפיש אנד צ'יפס העתיקה ביותר ואת חנות הפאי העתיקה ביותר. בקוטסוולדס ישבתי באחד הפאבים העתיקים באנגליה ובברייטון ביקרתי במסעדת דגים ותיקה. למֶכּה האמיתית של מוסדות האוכל ההיסטוריים של בריטניה לא הגעתי, עד עכשיו. ניצלתי יום חופשי מעבודה בלונדון כדי לקפוץ לצהרים במסעדה העתיקה ביותר בעיר: Rules.
תומס רולס פתח, כנראה, ב-1798 עסק אוכל כלשהו במיקומה של המסעדה בסמטת Maiden בקובנט גארדן של ימינו. כלומר, המסעדה החלה לפעול כאשר נפוליאון בונפרטה עלה לגדולה וניהל את מסע הכיבוש שלו במזרח התיכון. המסעדה עברה מדור לדור במשפחת המייסד עד שנמסרה בעסקת חליפין מוזרה לתום בל ממש לפני מלחמת העולם הראשונה. ב-1984 מכרה בתו של בל את העסק לבעליו הנוכחי, ג'ון מייהו, אשר הקפיד לשמר את עיצובה ואת חלק ניכר מן התפריט שלה כפי שהיה במאה ה-19.
ענייני עבודה הביאו אותנו לאיזור קיו, רובע דרום-מערבי של לונדון שידוע במיוחד בגלל הגן הבוטני הענק ששוכן בו ושמוזכר בכל מדריך תיירים של העיר. חוץ מזה, אין הרבה מה לחפש ברובע הבורגני הנעים הזה, אשר נמצא מתחת לנתיבי הגישה לנחיתה של שדה התעופה הית'רו – מה שאומר שיש שם רעש מתמיד של מטוסים. כאשר התברר שנשהה שם שבועיים התחלתי לחפש מקומות קולינריים מעניינים בסביבה. למרבה ההפתעה התברר שליד תחנת הרכבת הצנועה ישנה מסעדה בעלת כוכב מישלן. כמו בתי עסק נוספים בסביבה, גם שמה קשור לגן הבוטני: חממה. המסעדה נפתחה ב-1999 וזכתה בכוכב ב-2002. בניגוד לרוב המסעדות המכוככבות בלונדון, היא נמצאת כאמור הרחק מהמרכזים הסואנים של העיר.
זה התחיל בקצת בלבול. על האוטובוסים בעיר הוצגו פרסומות לאירוע שכללו תצלום של קנדיס בראון (תכף נסביר מי היא). בהתלהבות רבה ניגשנו לאתר הפסטיבל במרשתת ושם – יוק. שפע בשלנים אחרים, כן, אבל לא קנדיס ולא נעליים. לעומת זאת, באתר הכאוטי הבטיחו כניסה חינם השנה. "יופי", אמרנו לעצמנו, "סוף סוף אירוע הגון. נלך למרות שקנדיס כנראה ביטלה".
רק הנחנו את חפצינו עם חזרתנו מלונדון וכבר שמנו פעמינו אל טיילת חוף ברייטון, שם התקיים הפסטיבל. בדרך התבדחנו על כך שאחרי כל הפרסומות הבומבסטיות סביר שנמצא במקום איזה ש"ג ושניים-שלושה דוכנים רעועים. ריחמנו על כל המסכנים שבאו מרחוק לאחד מפסטיבלי האוכל המפורסמים של אנגליה בשביל זה.
