זה התחיל בקצת בלבול. על האוטובוסים בעיר הוצגו פרסומות לאירוע שכללו תצלום של קנדיס בראון (תכף נסביר מי היא). בהתלהבות רבה ניגשנו לאתר הפסטיבל במרשתת ושם – יוק. שפע בשלנים אחרים, כן, אבל לא קנדיס ולא נעליים. לעומת זאת, באתר הכאוטי הבטיחו כניסה חינם השנה. "יופי", אמרנו לעצמנו, "סוף סוף אירוע הגון. נלך למרות שקנדיס כנראה ביטלה".
רק הנחנו את חפצינו עם חזרתנו מלונדון וכבר שמנו פעמינו אל טיילת חוף ברייטון, שם התקיים הפסטיבל. בדרך התבדחנו על כך שאחרי כל הפרסומות הבומבסטיות סביר שנמצא במקום איזה ש"ג ושניים-שלושה דוכנים רעועים. ריחמנו על כל המסכנים שבאו מרחוק לאחד מפסטיבלי האוכל המפורסמים של אנגליה בשביל זה.
