הרי סיפור בירות בוטיק קלאסי: מריו וטים, שני צווארון לבנצ'יקים, התפטרו מעבודותיהם ב-2011 והחלו לבשל בירה בדירת השותפים שלהם במינכן. מאמציהם לשווק את בירות הבוטיק לא היו קלים בעיר בה הבירה נפוצה מאוד, אבל שמרנית. לאט לאט הם הצליחו להרחיב את מאגר הלקוחות עד שעלה בידיהם לפתוח ב-2015 מבשלה משלהם בעיירה סמוכה למינכן. מטרתם המוצהרת היא להביא למינכן את מהפכת בירות הבוטיק והם עושים זאת עם המוטו "בירות בוטיק אינן פשע" – מוטו המתייחס כמובן לחוקי טוהר הבירה הבוואריים מ-1516.
מתיאס מונץ הוא כנראה הבווארי המוזר בהיסטוריה. הוא עולה בטירופו אפילו על המלך לודוויג השני, שנודע בטירות המופרכות שלו. מונץ עושה דבר הרבה יותר חמור: הוא מייצר גלידות מופרכות. למשל: גלידה בטעם שווארמה, או גלידה בטעם צלי חזיר, או בטעם סושי. שמו יצא גם מעבר לעיר מינכן, בה הוא מפעיל שתי חנויות גלידה הנקראות "יצרן הגלידות המטורף בארץ הפלאות". החנות הראשית נמצאת מאחורי הבניין הראשי והמפואר של אוניברסיטת מינכן באזור מעניין מאוד מבחינה קולינרית.
מבין הבירות הגרמניות, הבירות הבוואריות היו חביבות עלי ביותר. היו. במיוחד אהבתי את בירות החיטה הפירותיות, אשר היוו ניגוד מובהק לבירות הלאגר המרירות והלא-טעימות בחלקן הגדול. למרבה הצער, אחרי 15 שנים של סביאת בירות בוטיק בישראל ובעולם, הלכה לה החיבה הגדולה לבירות הבוואריות כמו שהלכה החיבה הפושרת והסוטה יותר לאיילים אנגליים. אני אמנם לא סובל משתייתן, אבל הן קצת משעממות. תמיד כשנכנסים לאיזה מקום, יש בהיצע או בירת לאגר או חיטה. לעיתים ניתן למצוא גרסאות כהות של שתיהן, ופה ושם מציעים בירות עונתיות. רוב הבירות מגיעות מארבע-חמש מבשלות ענק מקומיות. חלק מהבירות הללו ניתן אפילו להשיג בישראל וההבדלים בטעמים זניחים.
ככה מטפלים בהם המקצוענים: מגבת לחה עוטפת את הבסיסים
אצלנו עונת אספרגוס הבר הסתיימה למרבה הצער, אבל בגרמניה מתחילה עונת האספרגוס הלבן. יבול הקציר הראשון אמור בתאוריה להופיע בשווקים רק אחרי חג הפסחא, אבל נראה שכל שנה המגדלים מנסים להאריך את העונה כדי למקסם רווחים וכך בימים שלפני החג אפשר היה לקנות אספרגוס לבן גרמני אסלי.
המחירים עדיין בד”כ גבוהים: 22-29 אירו לק”ג, אבל נצפו כבר גבעולים נחמדים ב-16 אירו. כדאי לציין שמחוץ לעונה ניתן לעיתים לקנות אספרגוס לבן שמגיע מיוון או מפרו, אבל אף חובב אספרגוס רציני לא קונה אותם. זה חילול קודש רציני.
לפני כאתמוליים רקחה האינדיאנית הגדולה תמיסה חריפה באורח רדיואקטיבי משלל החריפים שבדלת המקרר ונתנה לי לטעום. נהיה לי חושך בעיניים, התחלתי להזיע באצבעות הדקות של הרגליים, יצא לי עשן מהפופיק וקצף של Amstel מהפה. הייתי גאה בה כל כך.
לא מעט אוכל חריף יש בארץ. אני מופתע ומתרגש בכל פעם מחדש כשאני רואה בתפריט מנות שאחד הטעמים המרכזיים בהן הוא חריף (ע"ע המוציא). כמעט בכיתי פעם בחתונה של חברים, בה על כל שולחן היתה פנכת סחוג. החריף הסטנדרטי במסעדות ארצנו הוא טבסקו ועם כל חיבתי לחומץ החריף הזה, טעמו דומיננטי מדי לטעמי ואפעס משעמם קמעה. פה ושם אני נתקל ברטבים חריפים נחמדים, כמו במקרה טרטוריה חבה הזכורה לטובה ושלל מסעדות הז'אנר האסייתי – וייטנאמיות, תאילנדיות וכדומה, עם שלל רטבים חריפים, צבעוניים וריחניים.
