מי דביל? אני, כנראה.
ידעתי שזה חם, המח שלי צעק לי שזה חם, כל נורות האזהרה נדלקו, כל הצפצופים צפצפו ובכל זאת, בניגוד לכל הגיון, היד שלי הרימה את עצמה, לקחה תפו"ד לוהט שלפני עשר שניות יצא מהתנור וזרקה אותו לפה. למה? מה הרעיון? איך עוצבה תורת הלחימה? מי נתן את ההוראה?
אני יודע, זה הציפוי הזה שלו! חום אדמדם כזה, חריף, פריך אבל קרמלי-מתקתק. נו, ברור, איך אפשר לעמוד בפני עונג צרוף שכזה? מה המח מבין בכלל, אם הוא ניסה לבטל את הפעולה של היד? מה זה מעניין עכשיו כוויה בלשון? האף קלט כבר לפני רבע שעה שמשהו טוב קורה שם, בתנור. זה היה אך טבעי שהיד תעקוף את ההוראה של המח להשבתה כללית. בכל זאת, היא והאף עובדים כבר הרבה שנים ביחד, כן? הוא מריח והיא נשלחת, היא קוטפת והוא מזהה, משלימים אחת את השני, מתעלמים בבוטות מפקודות של המח והכל בהנהגתו של הפה. אין לו בלמים, לזה. כמו ילד קטן:
“!Give me, give me! I need, I need”