לפני כאתמוליים רקחה האינדיאנית הגדולה תמיסה חריפה באורח רדיואקטיבי משלל החריפים שבדלת המקרר ונתנה לי לטעום. נהיה לי חושך בעיניים, התחלתי להזיע באצבעות הדקות של הרגליים, יצא לי עשן מהפופיק וקצף של Amstel מהפה. הייתי גאה בה כל כך.
לא מעט אוכל חריף יש בארץ. אני מופתע ומתרגש בכל פעם מחדש כשאני רואה בתפריט מנות שאחד הטעמים המרכזיים בהן הוא חריף (ע"ע המוציא). כמעט בכיתי פעם בחתונה של חברים, בה על כל שולחן היתה פנכת סחוג. החריף הסטנדרטי במסעדות ארצנו הוא טבסקו ועם כל חיבתי לחומץ החריף הזה, טעמו דומיננטי מדי לטעמי ואפעס משעמם קמעה. פה ושם אני נתקל ברטבים חריפים נחמדים, כמו במקרה טרטוריה חבה הזכורה לטובה ושלל מסעדות הז'אנר האסייתי – וייטנאמיות, תאילנדיות וכדומה, עם שלל רטבים חריפים, צבעוניים וריחניים.
