הקיבוצניק, אותו לוחם סיירת, יחפן שלא מפחד מכלום – לא מנחשים, לא ממחבלים, לא מסוניה ולא מחושך. כן, כן, אותו פלאח שיורד מזיע מהטרקטור, חסון, שרירי, אבל רגיש. רגיש בתחת שלי, רגיש… מה נסגר אתו? למה הוא לא אוכל כבד או ביצה קשה? מה הקטע שלו עם אורז ועדשים? מה עשה לו החומץ שהוא לא מוכן להכניס אותו למטבח?
קיבוץ וקולינריה לא נשמעים כמו צירוף טוב. הקיבוץ הותיר בחלק גדול מבנותיו ובניו צלקות עמוקות: לינה משותפת, תורנויות, גיוסים, תקנונים, דשא שאסור לדרוך עליו, זקנות שרודפות אחריך עם מטאטא וחדר האוכל, הידוע בז'רגון הקיבוצניקי כ'חדרוכל'.
התנועה הקיבוצית תרמה הרבה למדינה (ע"ע שנ"צ), אבל האם גם בתחום הקולינרי? כתבתי בעבר על הפתעתי לטובה מחדר אוכל יוצא דופן במיוחד בקיבוץ סאסא, אבל רוב הסיפורים שאני שומע מחברים וקרובי משפחה עוסקים בחוויות לא נעימות מחדרי אוכל של ילדותם בקיבוץ שמעידים על שריטה קשה. תפסתי כמה יוצאי קיבוץ, לשיחת חברים צפופה על מאכלים שהם לא מוכנים אפילו להריח.
