אני אוהב חריף, אני. הרבה חריף. תשים עוד קצת, אל תתבייש. אני אולי נראה לבנבן והשורשים שלי אכן אירופאיים, אבל האמא של הסבא היוגוסלבי שלי הייתה ספרדיה אסלית (ס"ט), מה שמאפשר לגנים שלי גישה לעולם החריף. אולי.
ניסיתי לשים את האצבע על מתי ואיפה התחלתי לאכול חריף, אבל לא הצלחתי. כשהייתי קטן הייתה לנו שכנה תימניה, שרה, שמדי שבת בבוקר היתה צועקת מעבר לגדר ומעבירה לנו ג'חנון או קובאנה. גם מלאווחים היו מגיעים, אבל לא בשבת (לא עושים מלוואח בשבת, נו באמת). אז אולי דרך מטעמיה קיבלתי את זה. או שלא. אני חושב שמתישהו בתקופת הצבא טעמתי טבסקו ועם הזמן הגוף שלי דרש יותר ויותר. מאז מצבי החריף.
כימיה על קצה המזלג
בפלפלים חריפים יש מרכיב כימי בשם קפסיאצין. החומר הזה נספג ברקמות ריריות (שמצויות בגוף היונקים) ומגרה עצבים של חוש הטעם שמעבירים למערכת העצבים המרכזית תחושות כאב. כש"חריף" לנו הגוף בעצם מרגיש כאב וחום. כמה נפלא.
כיבוי שריפות
הקפסיאצין מסיס בשמן ולא במים ולכן שתיית מים לא עוזרת הרבה להקלה בתחושת הכאב. אך אבל ברם אולם מאידך גיסא, יוגורט, חלב ומשקאות אלכוהוליים עוזרים ומשככים.
כמה שנאמר במערכון "חתונת הדמים" של גששינו:
"זה לא מלפפון, זה בקבוק תבערה!
– שתה! שתה! שתה!
— זה עראק. זה ישרוף לך את כל החריפות."
להמשיך לקרוא ←