כתבתי פעם על הציאניד שיש בגוגואים והזכרתי גם את גלעיני השסק. אני אוהב שסק, אבל לא כזה שגדל בסופר, אלא כזה שאתה קוטף בעוברך ליד אי שם בדרכך לאי שם.
(ומתנדנד על ענפיו של העץ כשאתה ילד והעץ נהיה מאושר מזה ואז בא של סילברסטיין ועושה מזה ספר)
את הגלעינים הייתי שומר בילדותי כתחמושת לרוגטקה שלי, עד שיום אחד מישהו סיפר לי שיש להם טעם של אמרטו, כלומר ציאניד.
בהזדמנות הראשונה שנזכרתי בזה, אחרי 10 שנים, השריתי גלעינים מבוקעים בתוך צנצנת עם עראק. כשנתיים מאוחר יותר מצאתי אותה בהפתעה בארון נידח וסיננתי ממנה את העראק, שהפך בינתיים לחוּם. 
וואו, מה אגיד ומה אומר, עפיצות קשה ומרירות לא נעימה. לקחתי עראק טוב וקלקלתי אותו, מה חבל. יתכן שהשריה קצרה של שבוע היתה עושה עבודה טובה יותר.
האמת, פרי חביב שאכן מוטב לאסוף בעונה מעצי השכונה. טעים במיוחד בסלטים עם מוצרלה או בוראטה. אם מכינים ממנו ריבה חיוני לקלף. זה נראה כמו סיוט, אבל אם הפרי בשל, ברגע שמתחילים מתברר שזה לא נורא.
תמיד הייתי נגד קילוף. הסתכלתי נדהם באנשים שקילפו את הפרי לפני שאכלו אותו. גם בעגבניות, אגב.