מצוקת תערובת הזעתר בבית הובילה אותי לאלתר לאלתר. נזכרתי שיש לי עוד מימי הורדוס קופסא עם אורגנו שייבשתי במו גומייתי, ושכידוע טעמו לא מאד שונה מהאזוב המצוי (זעתר). כשחפשתי את השומשום בבוידעם גליתי שגם הוא נגמז ושאין לי בכלל בוידעם. נשאר לי רק שומשום שחור שקניתי פעם בחנות אתיופית בשוק מחנה יהודה. חשדתי בשומשום הזה כבר מזמן שהוא לא שומשום, כמו שהציג אותו המוכר בחנות ואמנם, לזרעים האלה קוראים ניז’ר או ניגר (Niger, או Guizotia abyssinica, או זרעים של גיזוטיה צרת עלים, על פי אבינעם דנין).
מילא, זה מה שיש ועם זה ננצח. אולי.
(רגבים וכל מיני זרעים אחרים שאף אחד לא הזמין אותם)
בזמן שקליתי את הניז’ר במחבת הבחנתי שבינות לגרגרים יש אבנים קטנות. התחלתי לברור אותן כמו שלמדתי מאמא שלי בסוף שנות ה-70, שצריך לעשות כשיש לך אבנים באורז. הניז’ר לא נעשה ברור יותר. מאחורי הבולדרים שמתי לב לסלעים ערמומיים קטנים יותר. רגע לפני שזרקתי הכל לפח האורגני החלטתי לטעום את אחת האבנים. רעיון גאוני ואידיוטי לגמרי ("מקהלת הצבא האדום" / ספי ריבלין). הסלע שטעמתי לא ריסק לי שן, אלא נמס והפך לבוץ. יופי! זאת אומרת, פיכסה, אל תנסו את זה בבית! אבל ככה הבנתי שפשוט יהיה להפטר מפירורי הרגבים האותנטים על ידי שטיפת הזרעים במסננת.
נו, התערובת יצאה כהה מאד, לא בלתי טעימה ועם מרקם עדין וחמקמק של אבק. לא נורא, לא קרה כלום. כשמערבבים את זה עם עגבניה מרוסקת זה דווקא לא כל כך נורא.