כבר מתחילת הטיול שלי בדרום אמריקה ידעתי שאני אגיע לארגנטינה וגם אבקר במנדוזה, ארץ היין של המדינה. כידוע (או לא) לרוב חובבי היין, מנדוזה היא האזור הכי משמעותי בייצור היין בארגנטינה ולכן יש הרבה יקבים, הרבה מאוד כרמים, והמון המון יין. ברגע שהתחלתי לטפס צפונה לכיוון מנדוזה, כבר אז שתיתי כל מיני סוגי יינות ארגנטינאים. הבולט מבין יינות ארגנטינה הוא המלבק אשר שונה מענבי היין האחרים (לאלה שיכולים להבדיל).
במשך מסעותיי במנדוזה ביקרתי ב-36 יקבים אמנם ניסיתי לבקר ב- 60. היו המון יקבים שלא קיבלו קהל בכלל או שפשוט תפסתי אותם ב"סיאסטה" ולא חזרתי. לרוב הטיולים שלי שכרתי אופניים והסתובבתי מהבוקר ועד הערב, לפעמים עד 80 או 90 ק"מ ביום, היה פשוט מעולה. עודד ממשיך לשאול אותי מידי פעם איך זה שלא התרסקתי כל הזמן, והתשובה הרגילה היא שאני ממש לא יודע. עם כל היין ששתיתי וכנראה כל הקילומטרג' שפדלתי לא הרגשתי את השפעת האלכוהול. חבל, דווקא היה יכול להיות יותר מעניין, לא?
בכל מקרה, היו נופים מדהימים, לרוב כרמים למרגלות רכס הרי האנדים. אי אפשר לתאר במילים את הנוף המדהים שנפרש לנגד עיניי כל פעם שיצאתי לעוד יקב, פשוט אלוהי בצורה מטורפת. היו הרבה שדרות של עצים שממש כיסו את כל הכביש לאורך כמה מאות מטרים, וכמובן אין ספור כרמים ירוקים ומפוארים. לארגנטינאים יש גאווה מאוד גדולה לכל הקשור ליקבים שלהם. היקבים נבנים ומעוצבים ע"י מקומיים, יש צוות שלרוב מקומי, וגם רוב האמנות שתלויה על הקירות וכל מיני פסלים גם מאמנים מקומיים. יש כמובן גם המון היסטוריה לחלק מהיקבים מהעבר הרחוק ועד העבר הקרוב. לדוגמא משפחת "גאצ'וס" (בוקרים) שהתחילה מסע חקלאות במאה ה-19, ועד זוג אסטרולוגים מצרפת שרק הקים יקב חדש ב-2003.
בעיקר נהניתי מהחוויה של המפגש עם אנשים שמבינים ביין ופשוט לדבר על יין. פגשתי כמה ייננים ממש נחמדים שעזרו לי להבין ולאהוב את מנדוזה עוד יותר.
בתכלס… טעמתי 165 יינות, שתיתי 37 בקבוקים ונהניתי מכל רגע. המסע תועד בעברית אבל כאן הוא יופיע באנגלית, אני מקווה שזו לא בעיה לרובכם (גיורא, עם אתה רוצה אז תבקש מליאור לתרגם לך).
סה"כ מנדוזה היא מקום יפהפה ומדהים עם אנשים שתמיד מוצאים את הדרך לעזור. אני ממליץ בכל ליבי, רוחי, חייכי, וכבדי, למצוא את הזמן לטוס, לחוות וליהנות מהחיים !! לחיים !!
היום הראשון
אולי יעניין אותך גם:
אודות יובל
לבלוג זה הביוגרפיה שלי לא כל כך מעניינת כרגע אבל אני כן יספר על איך בעצם נהייתי חובב אוכל ויין (וכמובן גם הרבה דברים אחרים).
את מלוא הקרדיט אני חייב בעצם לבעל הבלוג, שמו עודד. הכל התחיל ביום אביבי בצהרים בזמן הלימודים כאשר התבטל לנו שיעור ולא היה כל כך מה לעשות. עידן, אשר יככב בעוד כמה קטעים במהלך הבלוג, הציע שנעלה למשגב עם לבקר את חברינו החדש בסביבה הטבעית שלו. הריחות היו מופלאים למרות שעכשיו אני לא זוכר ממה היו, אבל כפי שאני מכיר את עודד היום זה בטוח היה לחמניות עם עגבניות מיובשות ובזיליקום או עוגיות שוקולד עם אגוזים וצימוקים. ככל מארח טוב עודד הציע לנו משהו לשתות והוא הציע לנו קפרניות. זאת הייתה קפרניה שאני עדיין לא שוכח, ועל בטן ריקה עשתה למצב רוחי נפלאות. המשכנו הלאה לעוד כמה ליקרים כאשר גם בניהם היה לימונצ'לו אלוהי שעודד עשה במו ידיו, משהו מדהים שסובב לי את הראש עוד יותר וכנראה אחד הליקרים שבדיעבד הפעיל אצלי גם כן את יצר היצירה. באיזשהו שלב גם טעמנו פורט מצוין מאוסטרליה, פורט שעד היום עודד מהלל ורוצה ממנו עוד, עקב כך שכנראה סיימתי לו את הבקבוק בשלוק אחד (הדעות בין הנוכחים עדיין שנויות במחלוקת). מלאים בבצק מעולה ואלכוהול מעולה גם כן, בכל זאת היינו חייבים לחזור וללמוד. בשארית היום נכחתי אבל לא באמת הייתי שם.
קפיצה הלאה...
על האש ראשון עם החבר'ה היה סטייק עין מהסופר ועוד איזה המבורגר בסגנון אמריקאי. אני חושב אחורה וחושב לעצמי על איך לא הקאתי את הג'נקפוד הזה, אני פשוט עדיין לא מאמין שהקיבה שלי עיכלה את ה"בשר" שאכלנו. לאט לאט המושג "חבר'ה" הצטמצם וככל שבילינו קצת יותר זמן ביחד הארוחות שלנו נעשו מהטובות ביותר, כלומר אין בעצם איך לטעות – בשר מעולה, אלכוהול מצוין וחברה אגדית. גם כאן עודד נכנס לתמונה בתור אחד מהמובילים של השינוי הדרסטי באיכות האוכל שבלסנו.
אין ספק בעניין כאשר אני אומר שהכל למדתי מעודד. אני גם יודע שיש עוד הרבה יותר שעוד לא למדתי ממנו. במהלך הזמן כמובן שגם לי צצו כמה רעיונות טובים בקשר לכל סוג של אוכל או כל פתיחה של בקבוק יין, אבל בשביל זה כבר תצטרכו להתעמק בכתוב בבלוג.
מילה אחרונה – אזהרה. כאשר אתם קוראים את הבלוג בבקשה לסדר דלי לריר שיטפטף, כי אם אתם תקומו ולא תשימו לב אתם תחליקו ותשברו ת'ראש, וחבל.
ארוע סוף הבציר אתמול הזכיר לי את סדרת הפוסטים הזו. איזו חוויה…