מה שהחל כחורף מרשים מאוד מתגלה כבדיחה חולנית של אלוהי מזג האוויר. היום בערב ראיינו בחדשות מישהי שאמרה שבגלל שזו שנה מעוברת ייתכנו אפילו שלגים בצפון במהלך פסח. כ-ן…
הגשמים/שלגים שהספיקו לרדת צבעו את כל הארץ בירוק ובשלל גווני פריחה. המרבדים הירוקים שכיסו את השדות – אפילו במדבר – הם אחד הדברים שמחזיקים אותי לאחרונה עירני במהלך הנסיעות מוקדם בבוקר אל בסיס חצרים. כבר מספר פעמים כמעט והתהפכתי בכביש הגישה של הבסיס בגלל שהשדות משני צידי הדרך הסיחו את דעתי. העין לא שבעה מן הירוק הזה.
השבוע, כדרכה בקודש, קראה לי חסיה השכנה שאבוא לקחת מצרכים שבנותיה קנו ולא צרכו, רגע לפני שהיא זורקת לפח, כי תוקפם עומד לפוג. אני, שגדלתי על הרעיון ש"לא זורקים אוכל, כי יש ילדים רעבים בביאפרה", ניסיתי לשכנע אותה להשתמש בהם בעצמה, אבל כשזה לא הצליח לקחתי.
(איך היה יבול השזיפים השנה?)
שמנת לבישול מצאה את מקומה בפשטידת קישואים נחמדה מאד ומה שהיא הגדירה כמלוואח והתברר כג'חנון, הפך להיות בצק לאנצ'ילדה. למה אנצ'ילדה? רציתי לעשות צ'ילי קון קרנה, אבל במקום שעועית מצאתי במזווה שלי רק תירס. התירס עשה לי חשק לאוכל מקסיקני, אז חפשתי במרשתת ומצאתי אנצ'ילדה, שזו טורטיה ממולאת בכל מיני דברים טובים ומכוסה ברוטב צ’ילי. אז שכחתי לגמרי מהתירס והשתמשתי בזיתים, אליהם נוספו גבינת צ'דר מגוררת, בצל ירוק ופטרוזיליה וכולם, בתוך המלוואח, נאפו בתנור עם סלסה ועוד קצת גבנ"צ. יצא מצוין ומזה בא לי רעיון לכתוב על איך לא לזרוק מוצרי מזון שתוקפם עומד לפוג. אמנם הרעיון לא חדש, כותבים על זה כבר מאות שנים ולא רק בתפוצות פולין, ובכל זאת, הנה כמה רעיונות שימושיים.
מסעדות בכפרים ובמושבים, או על הרים, נחשבות בד"כ למלכודות עבור טיילי סוף השבוע. משפחה יוצאת לטייל, הילדים רעבים ומנדנדים במושב האחורי. שלט המכוון אל בוסתן שעבר הסבה למסעדה הופך לעוגן הצלה עבור ההורים האומללים. נכנסים, מקבלים תפריט גנרי (סלט עלים, פסטה שמנת-פטריות, חזה עוף על הגריל וכד'), מזמינים, מקבלים מנות גנריות ובזאת נגמרת החוויה – הגנרית. במקרה הגרוע ביותר מגיעים למסעדה מעין-ערבית-אותנטית, רק כדי לקבל מנות בשר חרוכות ללא היכר מן הגריל לאחר פתיחים משעממים.
בימי ילדותי הנוסטלגיים, כשהיה ערוץ טלוויזיה אחד, התוודעתי היטב למונח "שידור חוזר". כך יצא לי לראות את המחזה אלוף בצלות ואלוף שום מספיק פעמים בשביל להיות מסוגל לדקלם אותו. מוצי אביב, מוני מושונוב, דני ליטני, אבנר חזקיהו, חנה לסלאו ועזרא דגן הציגו את הטקסט של חיים נחמד ביאליק (הברקה של ילדי גן דנית), בעיבודה המופלא של לאה נאור למחזה, בחן שובה לב, וגרמו לי להרגיש שאני משוטט בעולם ביחד עם מוני ודני ומגיע אל האי המוזר ההוא. השיר "הזמנה לארוחה" עשה אותי רעב והרגשתי את מה שהרגישה דמותו של מוני, שרצתה כל כך לאכול, אך מרוב התפארות במבחר לא נתנו לה פירור. רק בתחילת החלק הבא של המחזה הוא יושב סוף סוף לארוחה.
עברתי טסט! עכשיו אני רגוע. הלחץ הזה בכל שנה מחדש לא עושה לי טוב. האוטו יעבור על הסיבוב הראשון, או שיגרדו לי כל מיני טיפולים דחופים ויקרים לעבור, נוסח "החוק השתנה ואתה צריך להדביק מחזירי אור חדשים, לבן ואדום כבר לא באופנה, השנה צהוב ואדום זו הצעקה האחרונה בכל אירופה"? אז מה לעשות, להסתכל לבודק בעיניים או להצניע לכת? רק שלא ישים לב למשהו שלא בסדר. אני מוותר על המחשבה להסיח את דעתו בשיחת חולין על החומוסיה החדשה ממול ומקווה שלא תתתחוור בעיה של פליטת גזים. בחיי, אני מרגיש שאני מסתיר משהו, אפילו שאני לא. אבל זהו, זה נגמר, יצאתי זכאי! הא! ידעתי שיהיה בסדר… לא אחשוף כאן את כל התכסיסים שלי לעבור טסט שנתי במכה הראשונה, רק אספר שאחד מהם קשור בלוחית הזיהוי הקדמית וכולל טוש שחור בלתי מחיק.
(משייף דגם המנוע ומספר שלדה, מאפס ספידומטר ורושם בתעודה. הוא מחפש לו צרות…)
