אם זה נראה כמו פנקייק, מריח כמו פנקייק, יש לזה טעם לא מאד שונה מפנקייק, אבל אין בזה ביצים וחלב, כנראה שזה פנקייק טבעוני. ובקיצור, ניסוי שהצליח.
האינדיאנית הגדולה היתה פעם אוכלת כל. בהגיעה לגיל שלוש, עם כניסתה לגן מועצה, נחשפו בפניה עוולות העולם הקולינרי בדמות פסטה בלי כלום, שניצל משקית עם קטשופ ושאר מרעין בישין. מאז הצטמצם מאד התפריט שלה. בכלל זה, באחד האתמולים הודיעה לנו חד וחלק שהיא לא אוהבת יותר פנקייקים, גם לא כאלה עם אוכמניות, שוקולד, מייפל, בייקון ועמבה.
הפעם חגיגה כפולה בפינתנו הקבועה. כאשר התחלתי לכתוב את הפינה לפני קצת יותר משנה תארתי לעצמי שנגיע ליום הולדת עשירי. לגמרי במקרה, האירוע המרגש התרחש במקביל לפורים. יצאנו לבדוק איך ההרגשה להיות שוב בני עשר וכיצד השוק מתמודד השנה עם גזרות פורים.
פורים יכול להיות חג חביב גם למבוגרים. יום עבודה קצר, האוניברסיטה סגורה ואל שוק מחניודה זורמים מחופשים מכל הזרמים ובכל המצבים. בדרך על הר הרצל נתקלנו באמבולנס שנקרא לטפל בצעיר דתי עם הרעלת אלכוהול – באחת וחצי בצהריים…
בשוק עצמו שוב קשה לעיתים להבדיל בין מי שמחופש באמת ובין מי שזה המראה היומיומי שלו. צעירי נחלאות ותלמידי בצלאל היו דומיננטיים ויצירתיים השנה במיוחד. כמובן שבחינת תחפושות לא היתה המטרה היחידה של הביקור בשוק. החלטנו לבדוק בהזדמנות זו שני אתרי אוכל חדשים יחסית בשוק.
סוף השבוע הארוך שלנו בירושלים התחיל דווקא לא משהו, בבוקר הרגיזו אותי במקום שבו עצרנו לקנות קפה וקרואסון, אז לקחנו את הדברים לאכול באוטו. האוטו הוא אחד ממקומות הסעודה החביבים על הצמחונית, היא אומרת שזה מרגיע אותה לדעת שיש אוכל במכונית, למקרה שיהיה פקק תנועה וכולנו נמות. בדרך לירושלים הספקנו לראות את שארית פריחת השקדיות המרהיבה ומצב הרוח שלי השתפר מאד. כשאני כועס, כל מיני עצות כמו "אל תכעס" או "תבחר לא להתרגז", רק מרגיזות אותי יותר. אני צריך את הזמן שלי ושיניחו לי לנפשי.
נסענו לירושלים לחדש את מלאי עלי הדפנה במטבח. כן, שיחי דפנה (ער אציל) גדלים בירושלים כרוזמרין המשתרע על איי התנועה. זו עיר של דפנה ורוזמרין. בפארק טדי, למרגלות חומות העיר העתיקה, הבחנתי במגוון רב של עשבי תבלין: שני מיני לוונדר, שני מיני רוזמרין, גרניום לימוני ותימין. הרבה תימין. הגן החדש יפה מאד ומרשים ושתי השאלות המתבקשות הן איפה החביאו את המרווה ולמה לעזאזל המים במזרקה זורמים בשעות היום, כשמצוין בפירוש שהיא אמורה לעבוד שלוש פעמים בשעות הערב בלבד?
בוקר יום שישי. מעונן וגשם טורדני בחוץ. זהו יום שישי השני של פסטיבל האוכל הכפרי במטה יהודה ואנחנו מתלבטים אם לעלות על הפסטיבלמוביל ולנסוע אל המטה. מזג אוויר חורפי זה טוב, אבל לא נעים לנהוג בכבישי ההרים בגשם. בסופו של דבר יצאנו. למעט קונדיטורית מימיס (וגם שם היינו הלקוחות היחידים) נתקלנו במקומות נטושים. לא אוהבים שם גשם. ליד חוות עדולם ניצב שלט: "החווה פתוחה". היא אכן היתה פתוחה, אבל מלבד רועה צאן לא נראתה נפש חיה בשטח. השמש בדיוק צצה מבעד לעננים והגבעות שליד מושב צפרירים זרחו בגוונים מסנוורים של ירוק לח. טיילנו בין שדות החיטה, מטעי הזיתים והגבעות החשופות. לצדי הדרך שיחי זעתר משני סוגים. המון זעתר. זהו אחד התבלינים החביבים עלי מאז שהיינו מטגנים אותו בחמאה בטיולים ומורחים על פרוסת לחם. אי אפשר להישאר אדישים למראה כל כך הרבה זעתר טרי ורענן.
כבר היתה באוויר הרגשה שהחורף חלף הלך לו והנה שוב יורד גשם. התרגשתי כמעט כמו בגשם הראשון. מסיבה שלא ברורה לי עד הסוף, משקעים משמחים אותי. אולי יש לי עבר נבטי… כשמתחיל גשם אני יוצא החוצה להרטב קצת, ליהנות מהרטוב. זה לא רק הריח הנפלא שהגשם הראשון עושה, אלא הידיעה שמישהו משקה את הגינה, מזרים מים לנחלים ודואג לכנרת. אני נהנה מהצלילים שמשמיעות טיפות המים הרבות בהתרסקן על העצמים השונים הפזורים בחצר: מרזב, גדר חיה, סלעים, עציצים, מגרפה, המגפיים שלי. לעזאזל! מה המגפיים שלי עושים בגשם? זה סותר את כל רעיון המגפיים.
(בקעת נטופה מוצפת בחורף 2004. צלם: עופר)
8.4 מ"מ בחצי שעה! כמה נפלא. הוא עדיין לא נכנע, החורף, יש לו עוד כמה מילימטרים בשרוול. אפילו נשמעים רעמים פה ושם. בשבוע שעבר התחילה הרגשה נעימה ומוכרת ועם זאת עצובה שכבר אביב. הסימנים המובנים מאליהם היו ריחו המשכר של קש יבש וריח פריחת ההדרים. בבקרים היתה רוח חמסין צוננת ויבשה ובערב כבר לא היה קר מדי לבלות בחוץ. מעט התורמוסים שלנו, שעוד לא הספיקו לפרוח, כבר החלו להראות סימני דעיכה ונראה היה שהנרקיסים כבר לא יפרחו השנה. אני אוהב את האביב, אבל חסר לי קצת חורף. לשמחתי מה רבה, הוא שב להדרן, בתקווה שלא בפעם האחרונה השנה.
