הרגע תקנתי כלי מטבח חיוני שלפני 19 שנים עלה לאמא שלי 8 שקלים. זה לקח בערך דקה ואני צופה שאמשיך ליהנות מהשימוש בו בשנים הקרובות.
הפציינט
מדובר בקולפן תפ"אREX נדיר של חברת ZENA-SWISS השוויצרית. דגם INT 11002, שיוצר לראשונה בשנת 1947. זה היה מזמן.
כשהיינו ילדים, בחצר שמאחורי ביתנו גדלו סרפדים. מהר מאוד למדנו להתרחק מהם. הרי אין חכם כבעל ניסיון ואפילו ילד קטן מבין אחרי התקלות בודדה עם עליו הקוצניים של השוטה הזה ששומר נפשו ירחק. כמובן שאף אחד לא העלה בדעתו להכניס את זה לפה.
לפני שנים נתקלתי באזכור של מרק סרפדים והתקשיתי להאמין מדוע מישהו העלה בדעתו להכין מהעשב הזה מרק. מקריאה מאוחרת בספר על הקולינריה של איטליה למדתי שהאיטלקים מכינים מיני מאכלים עם סרפד. חשבתי לעצמי שאם האיטלקים עושים זאת, אולי יש דברים בגו והחלטתי לבשל סרפד בהזדמנות הראשונה שאתקל באחד.
קשה להאמין, אבל לא תמיד אהבתי בירה. את חיבתי הרבה למשקה התוסס אני לא יכול לזקוף לטובת אבא שלי. בשלהי שנות ה-70, כשמדי פעם לגם בירה, זו היתה "מכבי" מפחית. מתישהו באזור גיל 4 הסתקרנתי ובקשתי ממנו לטעום והוא הסכים ומאז ועד סביבות שנתי ה-20 לא נגעתי בבירה. תודה, אבא, על השנים היבשות! האינדיאניות שלי, לעומת זאת, טעמו בירה כבר בשנה הראשונה לחייהן וקשה היה לשכנע אותן שזה רק לגדולים. לאחרונה הייתי בכמה מקומות עם בירה במחיר שפוי ואני שמח לדווח עליהם ועל שכיות חמדה נוספות.
לעזאזל!
הפעם לא עברתי במכה הראשונה. שוב הגיע ינואר ואתו הטסט השנתי. מסתבר שכשלא שמתי לב האוטו שלי התחיל לעשן ולא די בזאת, הוא מרשה לעצמו גם חופש בהגה. נו, בשביל מה זה היה טוב עכשיו, אינעל העולם? החלטתי לנצל את זמן המוסך כדי לסור אל סניף קפה לנדוור החביב עלי.
כמו לפני שנה, עוד לפני שהספקתי להתיישב על הבר יירטה אותי מלצרית וכּוֹש עם קַס בידה. במרוצת השנה הספקתי להיות בלא מעט סניפים של קפה לנדוור ברחבי המולדת ואף לא אחד מהם השתווה בנעימותו לסניף רמת ישי. משהו נכון וטוב שקורה במקום הזה לא קורה באחרים. מאחורי הבר זיהיתי את הברמנית מהשנה שעברה והסקתי שהיא אחד הקודקודים של המקום. מסתבר שנועה היא שליש מהבעלים. שני השלישים האחרים הם אחיה, אחד גדול ואחד קטן.
אצל ההורים שלי מספיק לקרב זרע אל האדמה ו-פוף! הוא נובט. אצלנו מאידך, הדודים ה"חכמים" שבנו את הבית הרבה לפני שאכלסנו אותו אנחנו בהמונינו, נתקעו עם תועפות חצץ שלא היה להם מה לעשות אתו, אז הם החליטו לפזר אותו ברחבי הגינה ולכסות באדמת חמרה. חמרה זה יופי, חצץ קצת פחות. מעט מאד זרעים שאני זורע באדמה נובטים מאליהם, הם צריכים לגדול קצת בעציץ ולהיות חזקים מספיק כדי להשלח אל שממת החצץ ולשרוד. בכל חורף הגינה של הוריי מתמלאת בכובע הנזיר (Tropaeolum majus במדעית וקבוסין בערבית) בצבעי צהוב וכתום ואצלי בקושי. בכל שנה מעט יותר, זה נכון, נראה שהחצץ מעודד אבולוציה מואצת והשתילים החזקים שורדים. אבל באבולוציה, כמו באבולוציה, זה לוקח הרבה זמן.
