הפעם נסענו בטיול מאורגן לווייטנאם וקמבודיה. זו לא פעם ראשונה שאנחנו מטיילים במסגרת זו, למרות שבדרך כלל, כשמתאפשר, אנחנו מעדיפים לטייל באופן עצמאי. אבל לפעמים זה יותר מסובך. ליעדים האקזוטיים יותר (מזרח אסיה, דרום אמריקה וכד') אנחנו נוטים יותר ויותר (עם העלייה בגיל הקשישות…) לנסוע בקבוצה מאורגנת.
יום שישי של סוף חורף, עם מזג אויר של שיא האביב. יוצא מוקדם דרומה לעבוד ולטייל. בדרך על כביש 6 דרום, קצת לפני צומת קמה, אני רואה איש תולה שלטים המודיעים על יריד איכרים הולנדי בשדה צבי. הולנדי – לא פחות. שינוי תוכניות. עם סיום העבודה אני נוסע לשדה צבי, מתברבר קצת, רואה כלניות ראשונות של דרום אדום ולבסוף מגיע ליריד.
אנחנו, במשפחה שלנו, אוהבים את חיק הטבע ויש לנו חיבה מיוחדת למדבר. בפעם האחרונה חילקנו את שהותנו בין הקבוע שלנו במרכז הנגב לבין בית מבוץ בערבה. אבא שלי אומר שאנחנו משוגעים, הוא לא מבין מה אנחנו עושים פה – גם במדבר, גם רחוק, גם בבית מבוץ. ואני חושב, איך אפשר שלא להתאהב בנוף הזה?
בירות מעושנות נחשבות לאחד הז'אנרים הקיצוניים ביותר של עולם הבירה. או שאוהבים אותן, או שמאוד אוהבים אותן. אין משהו באמצע. קביעה זו מתעלמת כמובן בבוז מכל מי שלא שותה את הבירה הזאת, כולל ילדים שהוריהם המרושעים אינם מרשים להם לשתות בירה. למזלנו, מאז שנת 2011 ניתן להשיג בארץ את הבירה המעושנות המפורסמות בעולם: שלנקרלה.
זאת מבשלה ישנה. מאוד ישנה. אזכורים ראשונים שלה מופיעים בטקסטים מתחילת המאה ה-15 מן העיר הימיביניימית במברג שבחבל פרנקן, דרום גרמניה. מקור השם כנראה בכינויו של עובד במבשלה, שהילוכו התאפיין בצליעה בולטת לאחר שדרסה אותו עגלה. המילה שלנקרלה היא כנראה עיוות של מילה בדיאלקט המקומי שתיארה הילוך מתנודד.
הכסאות הריקים לא נותרו ריקים לזמן רב
כנראה שמעולם לא היתה מסעדת שוק עם שם לעוס יותר, אבל עם הטעם אין להתווכח. מסעדת שוקשוקה הפכה להיות המקום החביב עלי בשוק הכרמל. זה המקום בו אני מקונן על עליבות מסעדות השוק של מחנה יהודה בהשוואה לפריחה המדהימה של סצנת האוכל בשוק הכרמל.
בוקר שישי אחד בסוף השנה שעברה (2015 כן? זה הפוסט האחרון לשנת 2016 הזכורה לרעה) הזדמנו לשוק הכרמל ביום וחיפשנו מקום מתאים לארוחת בוקר. שמנו עיננו על בר גדול ומושך עין והתישבנו. רוב התפריט בטברנה המעין-יוונית הורכב משקשוקות. הזמנו אחת וכן סלט בורגול. מברז הבירה הגיע אייל בהיר של שפירא, הברמנית הניחה מולנו, כמו מול שאר הלקוחות, חלה טריה, חמוצים וקערית טחינה. השאר היסטוריה. המקום כל כך מצא חן בעיני שמאז לא אכלתי ארוחת בוקר בשום מקום אחר בשוק. הגעתי למצב כזה שהברמנית כבר מזהה אותי ויודעת שעם ארוחת הבוקר שלי אני שותה חצי ליטר בירה. היא גם מפנקת אותי תמיד בשוט או שניים (או שלושה באחת הפעמים) של ערק. אחרי זה סיבוב הקניות נהיה הרבה יותר מאתגר.
