היה זה אי-אז בשלהי הגל הראשון. כשלאט לאט התבהרה העובדה המצערת שהחופשה שלנו באלפים הצרפתיים לא הולכת לקרות, התקשרה אלי מיכל והציעה שניסע לאלומות. אלומות מבחינתי היה קיבוץ נידח בצפון שהפעם האחרונה שהייתי בו הייתה בחופש הגדול של כיתה י"א, כשנסענו כמה חברים לנפוש וחלקנו חדר קיבוצניקי קטן. זכרתי שהיה נחמד, ממש הייתי צריכה חופש ואם אין צרפת, גם אלומות תעשה את העבודה. עניתי "בטח" עוד לפני שמיכל סיימה את המשפט ואז הגיעה ערימה של אזהרות והכנות, שנמשכו לאורך כל החודשיים עד החופשה עצמה: מתברר שבכלל מדובר בחוות בריאות מהסוג הקיצוני ביותר, ש"כולא" אותך 24/7 בחווה. יש שם רק אוכל טבעונאי נטול גלוטן – זה גם עושה בעיות עיכול וגם לא משביע. כדאי להביא אוכל מהבית (באישור מיוחד, בעקרון אסור), שיהיה, אי אפשר לדעת… הארוחות נפתחות במעגלי שיח ויש לו"ז צפוף של הרצאות ופעילות גופנית. צריך לתת ידיים לאנשים זרים ולרקוד על שולחנות… בהמשך הגיע גם שאלון בריאות מקיף של שלושה עמודים צפופים עם שאלות לא פשוטות (נאלצתי להישקל לראשונה זה חמש שנים). לאט לאט התגבשה אצלי תחושה שלא מדובר בחופשה, אלא בהצטרפות לכת סודית ביזארית שסוגדת לנבטוטים.
ובכל זאת, לא נרתעתי. אותי לא מפחידים באוכל טבעוני ויוגה. באתי ליהנות. וליתר ביטחון הבאנו אתנו קצת קפה וקרקרים, על כל צרה שלא תבוא.
(פסטורליה באלומות)
