מכירים את זה שכשהייתם קטנים טעמתם משהו ומאז עברו 40 שנה ואתם עדיין זוכרים כמה נורא זה היה ולא מוכנים לגעת בזה? אוֹ!
חבריי מהלימודים ואנכי חבורה 
של ציניקנים שלא חוסכים ביקורת בלשון חדה מכל מי ומה שרק אפשר. אני חייב להם הרבה – הם היו מה שהחזיק אותי עד סוף התואר והארוחות השבועיות שלנו היו נעימות ומצחיקות. את רובן הייתי מסיים בשכיבה על הדשא מתחת לאיזה קיבוץ, מעל כיפת השמיים, ממלמל שאני צריך 20 דקות להתאושש.
בארוחות הראשונות שלנו יחד היינו סטודנטים דלפונים, עם חך בסיסי, לא לגמרי מפותח והתפשרנו על הרבה דברים שלא ידענו שלא נכון להתפשר עליהם. באחת הפעמים אפילו סחטנו מיץ תפוזים במקום לקנות בירות, כדי לחסוך בהוצאות. זה לא תפס ובקיבוץ עדיין מבררים לאן נעלמו 20 קילו תפוזים. אבל זה כבר לא משנה, כי מאז לא חזרנו על זה.
