החורף חזר וקר. 14 מ"צ בבית. בדרך כלל, אני לא קר לי, אני, אבל עכשיו יוצאים לי אדים מהפה כשאני נושף וכפות הרגליים שלי כואבות מקור הרצפות. על האינדיאניות, לעומת זה, זה בכלל לא עושה רושם, הן יחפניות ואינדיאניות בכלל.
באותו אמש קר ונמהר קבלתי אות מצוקה מאמא שלי, שהיא לא מצליחה להשיג רוטב ווסטרשיר עבור מרק הבצל המפורסם שלה. אכן מצוקה. ואם זכורני נכונה, ואני – זכורני, מרק בצל ללא רוטב ווסטרשיר משול למשהו ללא משהו. אז יצאתי לצוד. עם עלות הלבנה אתרתי בחושיי החדים בצרכניה נידחת במושב בסביבה המידית שלנו שבעה בקבוקים מעלי אבק של רוטב הווסטרשיר הנכסף ונזדרזתי חיש לרכוש שניים פן יחסר.
מדריך לארוס הכבד במיוחד ששחר סחב למעני מהודו, גורס שהרוטב האנגלי התגלה ככל הנראה בדרום מזרח אסיה (בנגל) על ידי סר מרקוס סנדיס, יליד מחוז וורסטר. כשחזר הביתה עם מתכון, בקש מהכימאים Lea ו-Perrins שיכינו לו כזה. הם ערבבו שום, בצל, תמרהינדי ואנשובי בחומץ ויצא להם משהו איום ונורא. אחרי זמן תסיסה והתיישנות של כמה שנים בחומץ בחבית שנשכחה במחסן, הם טעמו שוב וראו שזה דווקא לא כל כך נורא. בשנת 1838 הרוטב החום המותסס הפך למסחרי.
מדובר בסיפור יח"צ יפה שגלין יוז, הבחור שאחראי לאתר 'פרויקט המזונות של אנגליה', טוען שהוא פשוט לא נכון. הוא חקר ומצא סיפור אחר לגמרי לגבי מקורו של הרוטב, עם הוכחות מקטעי עתונות אנגליים. על כל פנים, ויקיפדיה מספרת שבשנת 1876 הכריע בית המשפט העליון באנגליה ש'לי ופרינס' אינם הבעלים של הסימן המסחרי ווסטרשיר.
