בהיותנו אי אז בברצלונה (ע"ע פעם ראשונה בברצלונה), לגמנו יותר סנגריה ממים. הצמחונית פסקה אז בפסקנות הלכתית "קשה להרוס סנגריה" וכמובן, היא טעתה; כמו שאפשר לייבש ביצה מקושקשת ולשרוף מרק, יש המתמחים בביאוס סנגריה. יין, סודה, ציפורן, לימון, תפוז, לכאורה חומרי גלם פשוטים ומעטים, אבל בידיים הלא נכונות יכולים להפוך יין סביר למשקה איום בטעם תרופה או למים ורודים בניחוח געגועים ליין. בקיצור, לא מזיק להיוועץ במתכון בפעמים הראשונות.
מאז שיובל הגבר-גבר התחיל לפרק חביות יין ולבנות מהן כל מיני דברים מדליקים (כן, כתבתי מדליקים! איי’ם זאט אולד…), אני שולח לו תמונות של דברים שרצים במרשתת ושאני חושב שעדיין לא שלחתי לו. בדרך כלל התשובה שלו היא: “כן, ראיתי כבר כזה”.
על המצבה של סבא רבא שלי, בנימין, כתוב:
פ”נ
איש תם וישר
אני רוצה שעל שלי יהיה כתוב:
פ”נ (בשעה טובה, אילען דינו, שיגע אותנו…)
עודד רז
ממציא המסביב של הפיתה, פיתה לב ופיתה פרח
מהבּוּדְקה של שער הכניסה לאחד מקיבוצי עמק הירדן יצא ישיש נרגן ושאל את יהל ואותי לאן אנחנו חושבים שאנחנו נוסעים. במקום לשקר, הסברנו שאנחנו מנסים להגיע לצד השני של הקיבוץ כדי להכנס לדרך המובילה אל הנחל. הוא אמר שאין דרך שמובילה לנחל וכשהעזנו להתווכח שלפי המפה דווקא יש, הוא צעק עלינו: "חבּיבּ'לה, מה שאתם עכשיו אוכלים, אני כבר מזמן הקאתי!" אחלנו לו הרבה בריאות עם הבעיה הזו שיש לו ומצאנו את הדרך אל הנחל מסביב לקיבוץ.
25 שנים אחרי, בלי שאף אחד יצעק על אף אחד אחר, בלי רפלוקס והתנשאות, בלי תאוות שררה, האינדיאנית הקטנה שוב הזכירה לי משהו – לחשוב מחוץ לקופסא. אני לא מכיר הרבה אנשים שחושבים יותר מחוץ לקופסא ממני; נולדתי מחוץ לקופסא ואני חי כדי להתרחק ממנה, אבל מדי פעם אני כל כך רגיל למשהו, שאני שוכח להטיל ספק.
בזמן שדן בנה אורווה בקיבוץ שלו, אני בניתי לי סוס. לא סתם סוס, סוס גילוף! רציתי פינת גילוף נוחה עם מלחציים בגינה וזה ענה בדיוק על הצורך. המלחציים עוזרים מאד בגילוף של כוסות, כפות, קערות וכדומה.
