מהבּוּדְקה של שער הכניסה לאחד מקיבוצי עמק הירדן יצא ישיש נרגן ושאל את יהל ואותי לאן אנחנו חושבים שאנחנו נוסעים. במקום לשקר, הסברנו שאנחנו מנסים להגיע לצד השני של הקיבוץ כדי להכנס לדרך המובילה אל הנחל. הוא אמר שאין דרך שמובילה לנחל וכשהעזנו להתווכח שלפי המפה דווקא יש, הוא צעק עלינו: "חבּיבּ'לה, מה שאתם עכשיו אוכלים, אני כבר מזמן הקאתי!" אחלנו לו הרבה בריאות עם הבעיה הזו שיש לו ומצאנו את הדרך אל הנחל מסביב לקיבוץ.
25 שנים אחרי, בלי שאף אחד יצעק על אף אחד אחר, בלי רפלוקס והתנשאות, בלי תאוות שררה, האינדיאנית הקטנה שוב הזכירה לי משהו – לחשוב מחוץ לקופסא. אני לא מכיר הרבה אנשים שחושבים יותר מחוץ לקופסא ממני; נולדתי מחוץ לקופסא ואני חי כדי להתרחק ממנה, אבל מדי פעם אני כל כך רגיל למשהו, שאני שוכח להטיל ספק.
