כשנכנסנו למסעדת עב בשר ברמת החי"ל מצאתי עצמי בבעיה רצינית. אף פעם לפני כן לא שאלו אותי "את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא?". אסור לשאול כאלה שאלות, זה מכניס את הילד לסטרס. מול עיני המפלבלות ריצדו שני מסכי טלוויזיה, האחד מקרין ברצף מערכונים של הגשש החיוור והשני מערכונים של זהו זה. על מי אני אסתכל? שניהם גידלו אותי ואין לי את הכלים הפסיכולוגיים המתאימים להתמודד עם הדילמה. מצוקה…
בקיבוץ
בבורגונדי, חוץ מאוכל משובח, ניתן למצוא כמה מאזורי ייצור היין הטובים והידועים בעולם. גם אנחנו כללנו ביקורי יקבים ונסיעה בין הכרמים בתוכנית המסע שלנו. כדי להבין עם מה אנחנו מתמודדים פניתי לחקור מעט את הנושא.
טבחים רבים, אבל גם אנשים פשוטים רבים נוסעים לצרפת כדי ללמוד את רזי הבישול. בעבר הזדמן לי לבשל בצרפת ואף לקבל מספר טיפים לבישול מצרפתים, אבל מעולם לא עשיתי זאת במסגרת מסודרת. ליום הולדתי קיבלתי מתנה יפה: סדנת בישול במלון הבוטיק La Cimentelle שבצפון בורגונדי.
בעלי המלון הם בני הזוג נטלי וסטפן אודות, אשר הסבו מפעל מלט עתיק באזור הכפרי שמצפון לעיר אבלון למלון בוטיק. כשחושבים על מפעל מלט חושבים ישר על מפעל נשר ליד רמלה, אשר נראה בלילה כמו עץ חג המולד. המקום שבו היינו לא נראה בדיוק כך, אבל תשמחו לשמוע שרוב האירוח מתבצע לא בבניין המפעל הישן, אלא בבניין עתיק השוכן לידו. על גג המפעל ישנה בריכת שחיה מחוממת קטנה.
הבניין העתיק זה היה מפעל המלט
(כן.)
השנה בחרנו לחגוג יום הולדת כפול בפאריז, עיר האורות והמקרונים. מאחר ואחת מאתנו צמחונית, פאריז מהווה אתגר קולינרי לא קטן. מניסיון קודם, זו עיר שלא מאמינה בצמחונות ורואה בה סוג של מחלה קשה. לצמחונים היא מציעה בעיקר מאפים, מתוקים וגבינות. הכי הרבה, ניחמתי את מיכל לפני הנסיעה, נאכל לארוחת יום ההולדת חמש עוגות ומגש גבינות לקינוח. וכך (כמעט) היה.
מכירים את המסעדות של כרם התימנים, התקווה, שוק בצלאל ושוק מחנה יהודה? בודאי, מי לא מכיר. מסתבר שבצרפת, או ליתר דיוק בעיר ליון, ישנה מקבילה ותיקה בהרבה למוסדות האוכל העממיים הללו. למוסד זה קוראים בושון. ישנו ויכוח לגבי משמעות המילה bouchon. אם תחפשו אותה במילון פשוט תגלו שהמשמעות היא מעצור, פקק תנועה ופקק של בקבוק – פירוש שמתאים לאופי המקום ולכן לכאורה מרמז על מקור השם. חיפוש מורכב יותר יגלה שיש למילה משמעות נוספת ועתיקה יותר: צרור קש מפותל, אשר שימש להברשת סוסים. מתברר שבמאה ה-16 היה מקובל לסמן באמצעות צרור הקש פונדקי דרכים שהגישו אוכל בנוסף לטיפול בסוסים וכך במשך הזמן המילה "בושון" הפכה נרדפת לבית אוכל. הבושונים המקוריים אכן היו פונדקי דרכים שאירחו בעיקר את פועלי וסוחרי תעשיית המשי שפעלה בליון ובסביבתה. כאשר העיר גדלה והפתחה במאות ה-18 וה-19 פונדקי הדרכים נבלעו בתוכה והפכו למסעדות פשוטות. ברוב המקומות פעלו במטבח נשים אשר בישלו אוכל עממי וזול. היות וקהל היעד לא היה עמיד, הבשלניות הרבו להשתמש בנתחי בשר זולים, כגון חלקי פנים, ראשים, רגליים וכד'. כך נוצר מטבח מקומי ייחודי ופשוט, אשר שרד את עלייתה של ליון למעמד הבירה הקולינרית השניה של צרפת אחרי פריז.
