בירות מזרחיות

מתחם תחנת הרכבת הבווארית – אחד מצירי הבירה המרכזיים של לייפציג

סצנת המבשלות של מזרח גרמניה לשעבר (מזרח ברלין כבר לא נחשבת) כמעט ולא מוכרת אצלנו בצפון-מערב המדינה. לאחרונה הצלחתי לתקן מעט את המצב בזכות שני לילות בלייפציג. לייפציג היא העיר הגדולה ביותר במדינת המחוז סקסוניה – בעבר חלק מן הרפובליקה הדמוקרטית המזרח גרמנית. עריה הגדולות של סקסוניה, ביניהן דרזדן המפורסמת, עברו הרמת פנים מסיבית לאחר איחוד גרמניה וכיום הן ערים ייצוגיות ומעניינות. למרות המערביזציה ניתן עדיין למצוא שרידים לעבר הקומוניסטי, בעיקר בדמות נקודות ציון ארכיטקטוניות ייחודיות וטיפוסים מבוגרים זעופי פנים. בלייפציג יש הרבה דברים מעניינים לראות וגם חובבי הקניות יבלו בה היטב, אבל אותי עניין דבר אחר.

  הפתעה נבזית. מי פתח כאן פסטיבל יין?

כמו תמיד, מיד בדקתי איזה מבשלות יש בלייפציג. עד מלחמת העולם השניה היתה בעיר תעשיית בירה משגשגת, אשר נכחדה כמעט לגמרי בתקופה הקומוניסטית. מסתבר שכיום יש בה סצנת בירה תוססת יחסית שכוללת 6 מבשלות עצמאיות ו-6 מבשלות בוטיק. כאן נדרש אולי הסבר על סיווג המבשלות. מבשלות עצמאיות הן לרוב עסקים גדולים בעלי נפח ייצור רציני שמתמקדות לרוב ב-3-4 סוגי בירות מסורתיות. כולן מפעילות מסעדה וגן בירה בעלי מראה מסורתי. כמובן שגם מבשלות הבוטיק עצמאיות, אבל נפח הייצור שלהן לרוב קטן יותר והן נועזות יותר בסגנונות הבירה. כפי שתכף נראה, לעיתים הגבולות מטשטשים. בלייפציג יש גם מבשלה תעשייתית גדולה, אבל ממנה התעלמתי בסנוביות. בפועל היו לי רק שני ימים בעיר ולכן פרשתי על כל אחד מהם ארוחת צהריים במבשלה מסורתית ולקראת ערב או ערב במבשלת בוטיק. ביום שהגעתי הייתי צריך להיות בערב באיזה אירוע, אבל יצאתי לפני כן לסיבוב במרכז העיר האלגנטי. כאן אירע פנצ'ר פוטנציאלי: בכיכר העיריה התגלה פסטיבל יין תוסס. שומר נפשו אמנם לא מערבב את הענבים עם התבואה, אבל על הזדמנות לטעום מבחר גדול של יינות סקסוניים אי אפשר לדלג. מיד גיבשתי אסטרטגיה: ביקור במבשלות ביום וטעימה מדגמית של יינות בערב. בו במקום התחלתי ליישם וטעמתי שני יינות.

מבשלת נפוליאון

למחרת בבוקר הלכתי לבקר באנדרטה לקרב העמים. המבנה המונומנטלי נבנה במלאת מאה שנים לקרב שהתרחש ליד לייפציג באוקטובר 1813 ובו הובס צבאו של נפוליאון ע"י קואליציה של ארבע מדינות. אומר רק שזהו אתר חובה לכל מי שמבקר בעיר. דרומה ממנו ובמרחק של תחנה באוטובוס נמצאת מבשלה שנקראת דווקא על שם המפסיד המפורסם בקרב. יש לכך סיבה מצוינת: במתחם המבשלה נמצא בניין עתיק שנפוליאון ביקר בו להתייעצות במהלך הקרב. המבשלה הנוכחית פועלת במבנה מורחב שכולל גן בירה סימפטי. הגעתי בשעת צהריים מאוחרת וכמובן שבחרתי לשבת בגן הבירה, בו ישבו מספר מקומיים.

  מתקן סטנדרטי במבשלה מסורתית                            מתקן פחות סטנדרטי

מלצרית חביבה וזריזה מאוד מיהרה להביא תפריט, ומיד הזמנתי. היו במצאי רק שתי בירות חבית: חיטה מסוננת וקֶלֵרביר עונתית כהה, אותה הזמנתי. ממיוחדי היום הזמנתי צלי חזיר. לבירה היה ניחוח חזק של קרמל, שלמרבה השמחה בא פחות לידי ביטוי בטעם. בירה נחמדה לסוגה. גם הצלי היה טעים אבל חסר ייחוד. היות וציפה לי ביקור במבשלת בוטיק מעניינת וערב בפסטיבל היין סיימתי בזאת. הסברתי למלצרית והיא גילתה הבנה.

מבשלת Synde

מערכת התחבורה הציבורית היעילה של לייפציג אפשרה לי לנוח שעה במלון לפני התחנה הבאה. את מבשלת זינדה מצאתי בלב שכונת מגורים וניכר היה שרוב הלקוחות בשעת אחה"צ מאוחרת הם תושביה.יחד עם זאת, זיהיתי לפחות שני חובבי בירות בוטיק שהגיעו במיוחד. מבט אחד בחלל המבשלה הבהיר שזו מבשלת בוטיק ממותגת היטב. מבט בתפריט הבירות היומי מעל הבר הבהיר שלא יהיה קל לבחור. בסופו של דבר התחלתי עם פייל אייל קלילה וסיימתי עם IPA. בשתיהן ניכרו השפעות אמריקאיות בדמות כשותיות חזקה.

  במרכז למטה שלט “כאן לא מגישים שנדי!”                 הבלגן ברקע של ההודית כנראה מאורגן

המבשלה החלה לפעול ב-2017 ושמה נובע ממשחק מילים סודי על שמו של המייסד ובעל הבית – גאוגרף במקצועו. לפני שהלכתי קניתי בקבוקים של סטאוט אימפריאלי עם השם החמוד אוסטווינד (רוח מזרחית) ותמונה של לנין על התווית, ושל אחת משלוש בירות החיטה שבמצאי. למרבה הצער, שני ניסיונות לפתח שיחה עם הברמן הפלגמטי לא צלחו ולכן לא יצאתי עם תובנות מעניינות.

  גן הבירה הזה יכול היה להתמקם ללא בעיות בבוואריה

תחנת הרכבת הבווארית

לייפציג היתה ידועה בעבר בסגנון בירה ייחודי בשם גוזה (Gose), שנעלם בתקופה הקומוניסטית. לאחר איחוד גרמניה מספר מבשלות השיבו אותו לחיים. החלטתי לבקר באחת המבשלות המתמחות בבירה זו, רק שהתבלבלתי בשעות הפתיחה וכשהגעתי בצהריים התברר שפותחים בארבע. מיד אלתרתי תוכנית ב' ונסעתי לצד השני של העיר אל מבשלת תחנת הרכבת הבווארית.

  ארון המשקאות המיוחדים למכירה                              יש אפילו דיורמה של התחנה כשהיתה פעילה

גם המבשלה הזאת שוכנת במתחם היסטורי. תחנת הרכבת שחיברה את סקסוניה עם בוואריה נבנתה החל מ-1842 ועברה הרחבות ושינויים רבים לאורך השנים. בעקבות ההרס הרב של מלחמת העולם השניה התחנה נזנחה. רק בשנת 1999 החלו לשפצה מתוך כוונה לשכן בה מבשלה, שהחלה לפעול שנה לאחר מכן. אם כן, כרגע חוגגים שם יובל. למרות המראה המסורתי, לפני כעשר שנים החליטו ללכת בתחום הבירה על סגנון בוטיקי, ובמסגרת זו להחיות את בירת הגוזה. הגישה הבוטיקית ניכרת בתיאור המפורט של הבירות בתפריט, כפי שנהוג ברוב המבשלות מסוג זה. לצד המבשלה פועלת במקום מזקקה המייצרת מגוון גדול של ליקרים ושנאפסים.

  הגוזה המלוחה                                                               המסיק השחורה (אהבתי את הכוסות)

גם הפעם בחרתי להתמקם בגן הבירה הגדול כמו כל המקומיים שכבר ישבו שם. המתחם כולו נראה מאוד בווארי, ואין זה פלא לאור הקרבה הגאוגרפית של סקסוניה לבוואריה. מעניין שהדבר ניכר גם בכמות הבירות בסגנון בווארי שמבשלים בלייפציג. לפתיחה בחרתי כמובן בגוזה. זוהי בירה שמתסיסים בטמפרטורה גבוהה וטעמה חמצמץ. כמו בירת הברלינר ווייסה המפורסמת, גם את הגוזה מערבבים עם תוספי טעם וסירופים שונים. בניגוד לחמוצה הברלינאית, את הגוזה מקובל לשתות גם ללא תוספות, וכך עשיתי. ההפתעה היתה רבה. מעבר לחמצמצות מתובלת, היה לבירה שמץ מליחות. מסתבר שמבשלים אותה עם זרעי כוסברה וקמצוץ מלח. הניגוד בין הבירה המעניינת והסביבה השמרנית לא יכול היה להיות גדול יותר.

  צלי איילה כמו במסעדה רצינית. על הכופתאות פירורי לחם מטוגנים בחמאה

תפריט האוכל הגדול מסורתי וכל המנות שעברו לידי נראו טעימות. בחרתי בצלי איילה ברוטב ערער עם תוספת של כופתאות ברעצל. מנה יפה ברמה של מסעדה רצינית. עם המנה הזמנתי בירה שחורה, אשר נפוצה למדי באזורי גרמניה הגובלים עם צ'כיה. גם כאן נכונה לי הפתעה בדמות בירה שחורה לגמרי שנקראת "מסיק" (האיש הממונה על הסקת הדוד בקטר הקיטור) ושמזכירה יותר גינס ופחות את השחורות המסורתיות. למרבה ההפתעה גם בבירה זו היה רמז למליחות וגם כאן הכל עבד מצוין.

  החלל הפנימי רוסטיקלי להפליא                                    וכמובן לא נפקד מקומם של מכלי הנחושת

בצער רב נאלצתי לוותר על טעימת שתי הבירות הנותרות שבתפריט. נכנסתי לסיבוב בפנים ונשימתי נעתקה מהמראות. בעיקר התרשמתי מארון המוצרים שניתן לקנות הביתה. בו במקום רכשתי ליקר עשבים שמעולם לא שמעתי עליו.

  המבשלה החמודה הזאת מוסתרת היטב

Cliff’s

אחרי קפה קטן ועוגה במרכז העיר כדי לרפד קצת את הקיבה נסעתי בחשמלית שתי תחנות כדי להגיע למבשלת קליפ’ס הנקראת על שם בעליה. שוב מצאתי את עצמי ברחוב מגורים רגוע, אבל כאן המבשלה כמעט שלא בלטה בשטח. ברחוב יש אמנם מקום ישיבה עם שלושה שולחנות, אבל מלבדו יש רק שלט קטן ופתח צר. ירדתי במדרגות למין מרתף ושוב מצאתי לוח מעניין של בירות. בפנים יש שולחנות עגולים שעל חלקם היו להפתעתי שלטי "מוזמן". בשעה ארבע וחצי אחה"צ של יום שישי לא היו אורחים רבים, אבל בחוץ ישבו כמה מקומיים ולפחות שתי בחורות נכנסו כדי להזמין מקומות לאירועים. אחרי מספר שניות צץ ברמן נחמד ששמח לשמוע שאני מתקשה להחליט.

 

  מבשלה תת-קרקעית. בקיץ זה עשוי להיות מאתגר      במקום תווית קושרים פתק על צוואר הבקבוקים

בחרתי בלאגר אצטרובלים יוצא דופן (בתצלום) וקיבלתי עליו הסבר קצר. עליתי חזרה לרחוב, התיישבתי ליד אחד השולחנות וטעמתי. את הבירה הזאת מבשלים עם אצטרובלים צעירים והדבר בא לידי ביטוי בטעם אדמתי מעט. מסתבר שלקליף יש איזו אובססיה עם אצטרובלים, כי זאת בירת האצטרובלים הרביעית שהוא מבשל מאז פתיחת המבשלה ב-2015. המשכתי עם בירה מסקרנת בשם אפרסק חמוץ, שזה אכן היה טעמה. אינני מחבב בירות חמוצות, אבל הערכתי את היכולת להגיע לטעם מובהק כזה. כאן נאלצתי להפסיק כדי להספיק להגיע לרכבת חזרה להמבורג. רכשתי שני בקבוקי בירות שתיאורן סקרן אותי: חיטה בלגית וכמובן גוזה שהברמן הבטיח שאינה כה חמוצה.

בחודשים האחרונים התקשורת בגרמניה מרבה לדווח על הירידה הבולטת בצריכת בירה בגרמניה, ועל הפופולריות הגוברת של בירות ללא אלכוהול. היות והברמן היה חביב שאלתי אותו אם הם מרגישים בכך. הוא סיפר שהוא יודע על המצב מהתקשורת, אבל אצלם רואים דווקא עליה מסוימת בצריכה והגעה מתמדת של לקוחות חדשים. זה היה הרושם שקיבלתי גם במקומות אחרים בגרמניה: מבשלות הבוטיק פחות מושפעות מהמשבר מהמבשלות התעשייתיות. מעניין בהקשר זה שבארבע המבשלות שביקרתי לא מייצרים בירה ללא אלכוהול, אם כי בשתי המסורתיות ניתן להזמין כזאת של יצרנים אחרים. אצל זינדה אף מסרבים במפורש להגיש תערובות בירה כמו שנדי, ואצל קליף עושים זאת רק במקרה של בקשה עיקשת.

  המשאית של איגוד היין במייסן – עיר סקסונית שמפורסמת דווקא בפורצלן שלה

פסטיבל היין

מרוב בירה שכחתי לגמרי מפסטיבל היין, שהיה מהנה מאוד. הדגש היה כאמור על יינות מקומיים, אבל היו דוכנים רבים מאזורי גידול גרמניים אחרים וכן דוכנים מאוסטריה, הונגריה, איטליה וצרפת. בסקסוניה מייצרים בעיקר יינות לבנים, קצת אדומים ומעט רוזה. בשני הערבים שהייתי טעמתי במצטבר ארבעה לבנים ורוזה אחד וכולם היו בסדר גמור – קלילים יחסית וקיציים. שלושה מהיינות שתיתי בערב השני אחרי מנוחה קצרה במלון. המנוחה וריפוד הבטן עם פלאמקוכן מנעו השפעות שליליות.

  הרבה אנשים קנו בקבוקים ורוקנו אותם לצלילי המוזיקאים שהופיעו על הבמה ברקע

בערב השני להקת ג'אז קלילה הנעימה את השהייה במתחם. כנהוג בז'אנר, בפסטיבל היו דוכני אוכל רבים ואיש לא יצא משם רעב. היות ונותרתי רעב, עם הכוס האחרונה אכלתי גבינת קממבר מטוגנת בבלילת בצק בירה. החיבור העקיף בין ענבים ותבואה אמנם לא גרם לחמרמרת קשה, אבל איזה קרדיולוג הולך מן הסתם להתעשר בקרוב.