רציתי להתחיל בלכתוב שכמה שנים לפני שהמציאו את ג'רי סיינפלד, דודו טופז ביצע את המערכון "דברים קטנים אבל מעצבנים", שכתב אמנון דנקנר ב-1984, אבל נראה שסיינפלד התחיל את קריירת הקומדיה האובזרווטיבית שלו ב-1976. אז שכחו מזה.
אני רוצה לכתוב על דברים קטנים שכולכם מכירים, אתם רואים אותם בכל יום, לחלקם התרגלתם, חלקם עדיין מעצבנים אתכם בכל פעם מחדש – דברים קטנים, אבל מעצבנים במטבח.
(פרחי מטבח)
למשל, האינדיאניות שלי, שגדלו במטבח, ספגו את אדי התבשילים דרך בד המנשא שהיה מחובר אלינו כשהיו בנות פחות משנה. אחר כך ישבו על השיש והשתתפו במשימות הבישול ועכשיו הן מתעצבנות כשנכנסים למטבח כשהן שם. אני דווקא מבין את זה. כשהן מבשלות זה נהדר – הן יצירתיות ומכירות הרבה טכניקות, יודעות להחזיק סכין וכבר יש להן התמחויות בסוגים שונים של מאכלים והאוכל שלהן טעים.
(שפיות ניקולאיות)
וגם, כשערפל הבישולים מתפזר, נחשפות במטבח עדויות לדרמה שהתחוללה: שפריצים של רוטב על הקיר, חלקי אטריות מסביב לכירות הגז, תבלינים פריכים על הרצפה, חצאי לימון סחוטים על משטח העבודה, סירים בכיור, טפטופים בדרך למקרר וכיוב'.
(יש לזה הסבר פשוט)
בגיל חד ספרתי ביותר, היתה יושבת מולך אינדיאנית בכסא הפעוטות שלה, לפניה צלחת פסטה עם רוטב עגבניות, מסתכלת על הפסטה, מסתכלת עליך, עוטה את המבט הממזרי, אתה צועק "לאאאאא!" בהילוך איטי ומנסה לתפוס את הצלחת, אבל זו כרונולוגיה של פסטה ידועה מראש והצלחת עפה לרצפה, עם רסס עגבניות-שמן-שום על הקיר והרצפה והכסא והרגל שלך. או כוס של מיץ תפוזים שסחטת בגאווה והגשת לה, אבל היא בדיוק בתקופת ג'קסון פולוק שלה וכל ויטמין הסי מפוזר על הבלטות. גרוויטי איז א ביץ'.
(פסטה בסגנון חופשי)
פישמן הסביר לי פעם שלכל גבר יש בראש הגיון מנומק היטב לאיך לסדר את מדיח הכלים בצורה ה"נכונה" והיעילה ביותר. כשמישהו אחר מדרי הבית מכניס כלים למדיח זה מבלבל אותו לגמרי ומחרב את היעילות והנכונות.
דברים שלא עובדים
מדבקות לסגירה חוזרת – מכירים את התופעה? על שקיות של אורז, למשל, יש מדבקה ש-מה שנקרא supposed to לסגור באופן רב פעמי את השקית. רעיון יפה, לא עובד. לא יודע איך זה אצלכם, אצלי הדבק לא מחזיק יותר מכמה שניות. אין ברירה ואני נאלץ לסגור את השקית, שבדרך כלל גם נקרעת בצורה מרגיזה, עם גומיה או קליפס.
איך אומרים קליפס בעברית, תופסן? התופסן של קמח השיפון.
מכירים "פלסטרי"? כך קראו אצלנו בבית ליריעת הפלסטיק הנצמד. כביכול המצאה גאונית, ברם, איכות המוצר משתנה מאד בין היצרנים. יש כאלו שלא מקיימים את הדרישה הבסיסית של פלסטיק נצמד והיא להצמד: אתה מצליח להצמיד אותו לצד אחד של הקערה וכשאתה מגיע לצד השני, הצד הראשון בא להגיד שלום – הוא רוצה להיות "שם". יש כאלו שלא מסכימים לעזוב את הגליל שלהם ובמשך דקות ארוכות אתה מנסה לשווא "לקלף" אותם. יש את אלו שלא מגיעים עם סכין ואתה נאבק לחתוך אותם כמו שצריך, כשבדרך הם מתקפלים על עצמם קפוֹל ונדבקים דבוֹק.
מיקרוגל הוא מכשיר שקיים כבר לא מעט שנים ובכל זאת, עדיין מחמם לי את האוכל לדרגת כוויה בצדדים כשמרכז הצלחת נשאר קפוא. או מפוצץ לי דברים בהפתעה.
אוכל
אני אוהב מאד דגים, אבל תמיד נלווה פחד לארוחה ואני משתדל לאכול בביסים קטנים כדי לא לבלוע עצם. כמו כן, בדגים קטנים תמיד מוודא קודם האם זה דג שאוכלים עם או בלי העצמות.
אוכל שמגיע בשקית אטומה לא אמור להיות מלוכלך או לא ממוין. ובכל זאת, אם לא שוטפים את הקינואה במסננת לפני הבישול, נשאר בה חול. לחובבי הנוסטלגיה זה אולי מזכיר את האוכל בטיול בסיני, אבל זה עדיין מרגיז. וכך גם עם עדשים שלא בוררים – לפעמים יש בתוכן שאריות אבנים ופירורי אדמה שהופכים לבוץ בבישול. זכורה לי תכנית של זהו זה על מישהו שמוצא אבן בפלאפל שלו ומשתכנע לתבוע את העסק.
(מתוך הפתיח של כלבוטק)
בדומה לאבן הנ"ל, אני מרגיש שצריך להיות חוק שזיתים עם גלעינים יש להגיש בקערית בלבד ולא בתוך תבשילים. קרה לי לא אחת שקבלתי פיצה או סלט עם זיתים בלתי מגולענים וכמעט שברתי שן. ומהילדות זכור לי הלפתן בקיץ שהיו בו שזיפים עם גלעינים. אמנם קל היה לזהות אותם מרחוק, אך ההתעסקות עם הרחקת הגלעין היתה תמיד מרגיזה.
טוסטים, שומשום וצנוברים רק מחכים שתסובב אליהם את הגב לרגע ואז הם נשרפים. קרה לכם? ברור…
גם קפה שחור ומרק מחכים לשניה של חוסר תשומת לב מהסוג השאנני וגולשים מהסיר תוך כדי כיבוי האש שבגז. וכך, גם אין לך קפה וגם ממתינה לך עבודת ניקוי טורדנית.
כשאני חותך פלפל חריף, היד שמחזיקה את הפלפל תמיד תהיה זו שתגרד בעין בשעה הקרובה.
ואם לבשתי בבוקר חולצה לבנה כנראה שבהמשך היום יהיה משהו ברוטב עגבניות שיכתים אותה. לא בלתי אפשרי שהחשק למשהו ברוטב עגבניות מבעבע אצלי דווקא בגלל שלבשתי חולצה לבנה. עגבניות מתבשלות זה משפריץ.
הוא והיא
דברים שהיא עושה:
פעם הייתי משתגע כשהצמחונית היתה מכינה חביתה במחבת ה"לא נכונה", אבל באיזשהו שלב הפסקתי לומר לה, כדי לא לשגע אותה וכי החביתה היתה יוצאת בסדר גם במחבת שהיא בחרה.
וכשהיא מתחרפנת שאני מתבלבל בין זוגות הגרביים של האינדיאניות הפזורים בבית ומניח מכנסיים במקום הלא נכון בארון, אני פתאום מבין למה היא לא זוכרת את ההגיון הצרוף שעומד מאחורי סידור המדיח או הכלים בארונות המטבח.
לפעמים היא משאירה קצת אוכל (כף אחת, ריבונו של רעננה!) בקערה כדי לא לשטוף אותה.
ובאופן כללי, היא מבשלת כמעט בלי מלח ובלי חריף.
דברים שהוא עושה:
משאיר בתבשילי קדרה את התבלינים הקשים הגדולים – לתת ביס לתרמיל הל מבושל זה לא תענוג גדול.
הוא מתעקש על מקומות קבועים לכלים בארונות וממחזר תבשילים כדי לא לזרוק אוכל.
ובאופן כללי, מגזים במלח ומגזים בחריף.
רוב הדברים נשמעים מוכרים. הרי מספר תוספות משלי:
– שקית שעליה הסימון "לפתיחה כאן" מעולם לא נקרעת במקום המסומן.
– חלב רותח תמיד יגלוש, גם כשמערבבים אותו עם מים לבישול פולנטה.
– כיריים חשמליים.
– עבודה עם בצק פריך ובצק עלים בקיץ.
– עיבוד הבצק של ניוקי.
– היא: משתמשת לרוב בסכין לא נכונה (למשל, חיתוך פרי עם סכין סטייקים).
– הוא: משאיר כמויות קטנות של חומר גלם כדי לא להפר את איזון החומרים במאכל.
נכון.
לגבי ה"לפתיחה כאן", נדמה לי שזה היה יאיר ניצני שסיפר ב"יתוש בראש" על אותו מטוס קרב אמריקאי חדש, שבכל פעם שעלה לאוויר נתלשו לו הכנפיים והטייס נאלץ לנטוש. אובדי עצות, פנו האמריקאים לחבריהם בתעשיה האווירית בישראל ואחד מהם יעץ לקדוח חורים לאורך קו השבר של הכנפיים. האמריקאים לא הצליחו להבין מה פתאום לקדוח בכנפיים שורה של חורים, אבל ניסו את זה ואמנם, המטוס המריא ונחת והכנפיים נשארו במקומן. כששאלו את הישראלי מה הסוד, הוא ענה שכשיש קו חורים לקריעה, זה אף פעם לא נקרע שם.