"זה היה בירושלים במסעדה של הסטודנטים. את ישבת לך שם בשקט, בלונדינית כזאת, חולמנית, ביישנית ואני ניגשתי ושאלתי אותך: אה, תגידי, את מרוצה מהגולאש? אז את אמרת לי שזה לא גולאש, שזה ספר שירים של משורר הודי."
(שבע השנים הטובות / תיקי דיין וטוביה צפיר)
בירה, מטוסים וטיפוסים בדרום. אין שילוב טוב מזה
הקיץ הסתיים והגיע הזמן לסכם את האביב והקיץ החולפים. רוב הזמן הייתי בצפון גרמניה, כשאני מנצל היטב את החופשי-חודשי הגרמני כדי להגיע לאירועי בירה ופסטיבלים שונים. חציתי רק פעמיים את "קו המשווה של הווייסוורסט" המפריד בין הצפון לדרום, כשאני משתמש בשירותיה המקרטעים של הרכבת הבינעירונית המהירה (מהירות היא דבר יחסי).
שני הביקורים גרמו לי להגיע פעם נוספת, אבל בצורה חדה יותר אל השאלה/תשובה הישנה: איך יודעים שנמצאים בדרום גרמניה? הכל טעים יותר.
בחודשיים-שלושה האחרונים הייתי במספר פסטיבלי בירות בוטיק בצפון גרמניה. מוזר שאירועי מבשלות רגילות, כפי שנהוג בשאר גרמניה, טרם ראיתי כאן, אבל אירועי מבשלות בוטיק יש למכביר. אחד מהם היה ביומן שלי זמן רב למדי. בסופ"ש הפסחא הייתי כזכור במבשלת וויטורפר המעניינת בעיר הלא-מעניינת נוימונסטר. בביקור ראיתי מודעה על מסיבת מבשלה שאמורה להתרחש ב-19 ביולי ומיד רשמתי ביומן. הבטיחו מבחר מבשלות בוטיק מהסביבה, דוכני מזון, מוזיקה חיה ופעילויות לילדים. כן, פעילויות לילדים. במסיבת מבשלה.
מתחם תחנת הרכבת הבווארית – אחד מצירי הבירה המרכזיים של לייפציג
סצנת המבשלות של מזרח גרמניה לשעבר (מזרח ברלין כבר לא נחשבת) כמעט ולא מוכרת אצלנו בצפון-מערב המדינה. לאחרונה הצלחתי לתקן מעט את המצב בזכות שני לילות בלייפציג. לייפציג היא העיר הגדולה ביותר במדינת המחוז סקסוניה – בעבר חלק מן הרפובליקה הדמוקרטית המזרח גרמנית. עריה הגדולות של סקסוניה, ביניהן דרזדן המפורסמת, עברו הרמת פנים מסיבית לאחר איחוד גרמניה וכיום הן ערים ייצוגיות ומעניינות. למרות המערביזציה ניתן עדיין למצוא שרידים לעבר הקומוניסטי, בעיקר בדמות נקודות ציון ארכיטקטוניות ייחודיות וטיפוסים מבוגרים זעופי פנים. בלייפציג יש הרבה דברים מעניינים לראות וגם חובבי הקניות יבלו בה היטב, אבל אותי עניין דבר אחר.
שקלוט זה מוגש כשרות לציבור. הוא נכתב עבור החמישיה הקאמרית. אשמח לדעת מי כתב אותו.
אגב, זה 153 מילה:
אין מילים לתאר את מה שקרה כאן היום. כשדבר כזה קורה אין מה להגיד. המילים נתקעות בגרון. אי אפשר למצוא מילים. ביום כזה המילים כמו נגמרות. האלם, השתיקה, הדומיה, העוגמה. אין מילים לתאר את העצב. אין מילים לתאר את… התוגה. אין. אין מילים. רק דממה. שתיקה. ביום כזה אין מילים. רוצים לדבר, אבל צריך רק לשתוק. רוצים להגיד, אין מה להגיד. אם השתיקה היתה מילים, הייתי שותק. אם המילים היו שתיקה, הייתי נאלם דום. אבל אין מילים. אי אפשר לדבר. מה נגיד? מה נאמר? מה אפשר להגיד כשאין מילים? כשהמילים נגמרות יש רק שתיקה וכל מילה מהדהדת בשקט הנורא. העצב, היגון, דמעה, גרון ניחר. רוצים לדבר ואין מילים. צריך לומר ואי אפשר כי אין מילים. ואולי ביום כזה לא צריך לדבר. לא צריך לומר דבר. אפשר לשתוק. אפשר רק לדמום. אי אפשר לדבר. מה שלא נגיד יהדהד בשתיקה. מה שלא נאמר נגיד באלם של דממה. מילה, ואין, רוצים, ואי, אפשר, ולא, מילים, ואין.
– תקראי לי עוד פעם את השורה האחרונה.
— "באלם של דממה. מילה, ואין, רוצים, ואי, אפשר, ולא, מילים, ואין."
– כמה זה יצא?
— 420 מילה.
