לעבודה בהייטק יש חסרונות. יש מי שטוען שאני עובדת בלי הפסקה ועושה שיחות בשעות פסיכיות (הוא טועה!), לפעמים המוצר שלי מתרסק לחתיכות, ללקוחות תמיד יש טענות ולפעמים נגמר החלב שקדים בטעם לוז במקרר של מכונת הקפה, אבל יש גם יתרונות. אחת ל-20 שנה בממוצע המנהל שלי מסתכל עלי במבט מתנצל ואומר שאולי לא תהיה ברירה ואני אצטרך לנסוע ליפן. הפעם האחרונה הייתה לפני כחודשיים ואת שאגות השמחה שמעו עד טוקיו.
אז נחתתי בבוקר חם ומהביל בטוקיו, נחושה למצות עד הסוף את סוף השבוע הארוך לפני שמתחילים לעבוד (חייבים קצת זמן להתאוששות מהג'ט לג הרי). מאחר וקיבלתי התראה קצרה ממש לפני הנסיעה לא הספקתי לעשות מחקר מעמיק, עודד היה נחמד ומצא לי בלוג חמוד עם סקירה קצרה על האזורים השונים בעיר, טיפים כלליים והכי טוב – גוגל מאפ עם סימון של אין סוף אטרקציות קולינריות בעיר. לא הייתי צריכה יותר מזה. בחרתי כמה אזורים קרובים ומעניינים (Shibuya, Harajuku, Asakusa, Ueno, Nakameguro), ושוטטתי בין סימוני האוכל במפה, בלי שום יומרה להספיק שום דבר.
בנחיתה בעיר קידם את פני מזג אוויר יפני אופייני לאוגוסט: חם, לח, גשום ומגעיל. אפסנתי את הטרולי במלון ההיפסטרי שהזמנתי באזור שיבויה ויצאתי לטרוף את העיר. אחרי כמה דקות הליכה בגשם סוער ברחתי לתוך בית הקפה הראשון שראיתי, לתפוס מחסה עד שיעבור זעם, כך שיצא שהדבר הראשון שעשיתי ביפן היה לשתות אמריקנו… כמה סימבולי. אבל משם המצב הלך והשתפר.
העיר הזו היא הפרעת קשב וריכוז אחת גדולה וכאמור לא הספקתי חלקיק ממה שיש לראות פה. מאחר ומדובר פה בבלוג אוכל אני אתמקד בקולינריה, ולמי שיש סבלנות, בסוף אני אחפור גם קצת על אמנות, פארקים, מקדשים ורכבות…
מסעדות
מסעדות זה מקום מעולה לשבת לנוח כשצועדים שעות בעיר. אם שואלים בכניסה למסעדה אם יש אוכל צמחוני, התשובה כמעט תמיד תהיה "לא" נחרץ ומבט מבוהל, כנראה תוצאה של היתקלויות עבר עם תיירים מערביים זועמים. מאחר וממש הייתי צריכה מנוחה מדי פעם, לא שאלתי שאלות, התיישבתי במסעדה שנראתה לי ידידותית, הזמנתי מנות שבתיאור שלהן לא היו מעורבות חיות, ולא שאלתי שאלות קשות על רכיבי הרטבים. יש פה ושם מסעדות צמחוניות וטבעוניות, ומדי פעם אפילו סימון של מנות צמחוניות בתפריט, אבל זה מאוד לא שכיח.
(מסעדה בהארג'וקו שמתמחה באודון: מרק איטריות עם כיסוי של טופו דק מטוגן. לידו כדור אורז ממולא שזיף יפני מוחמץ עטוף באצה, מוזר)
(מסעדה בקומת המסעדות של כלבו בשיבויה: דים-סאם ירקות, ראש חסה מבושל עם רוטב סויה – נהדר)
(ראנינג סושי באסאקוסה – משמאל: ניגירי טמגו וכיסון טופו ממולא אורז, ליד כוס מאצ'ה עם הוראות הכנה לתייר המבולבל. מצאתי כמה מנות צמחוניות להפתעת ידידי היפנים. ארוחה של 4 צלוחיות כאלו עלתה בערך 14 ₪.)
(עוד מבחר מנות מעניינות, מימין למעלה, בכיוון השעון: כריך של קצפת ופירות (מפתיע!), ירקות מוקפצים עם צנון או ג'ינג'ר, קוביית טופו רך (ובירה יפנית ברקע), גלידת שומשום שחור, ירקות בטמפורה (כולל במיה!), ירקות מוחמצים וכוס סאקה בהיר.)
קונביני
עינת כבר כתבה על זה בפירוט רב בסדרת הפוסטים שלה על יפן, אני רק מוסיפה ומחזקת. בכל כמה מטרים ברחוב יש חנות מכולת עם אינסוף הפתעות: חטיפים מכל הסוגים והמינים, אוכל מוכן טרי ולא רע בכלל, קינוחים ופודינגים בכל הצבעים, ירקות ופירות טריים, קפה ותה בכל מצבי הצבירה, קוסמטיקה, עיתונים ואלכוהול. פתרון מעולה לערבים שאין כוח לצאת בהם למסעדה או כשנשבר כבר מאוכל יפני (כן, גם זה קרה בסוף). קניתי שם בקבוק וויסקי יפני (פוג'י) במחיר מצחיק ואפילו את סוכריות הוורדים-אניס הצרפתיות שעודד אוהב ונמכרות רק בפריז ובסבן-אילבן שליד תחנת שיבויה.
(מבחר מדפים מייצגים בקונביני)
(ארוחת הערב האחרונה שלי בטוקיו, בחדר במלון מול נוף המגדלים ועל טהרת הקונביני: יוגורט סמיך על גבול השמנת, כדורי טפיוקה [נראה לי] רכים בשומשום שחור, משולש אורז סושי ממולא במין מחית אצות, עטוף באצה [יש לציין שיש שם עטיפה כפולה שמגנה על האצה מהלחות של האורז ושומרת אותה טריה וקריספית – טעים באופן מפתיע], עוגה שעשויה מהמון שכבות של קרפים דקים ועדינים עם קרם מתוק ביניהם וקופסת עגבניות שרי מתוקות וטריות. כל הארוע עלה באזור ה-25 שקלים.)
שווקים
בסוף השבוע שביליתי בטוקיו הצלחתי למצוא שני שווקי אוכל, שונים זה מזה ונחמדים כל אחד בדרכו:
שוק איכרים קטן של שבת בבוקר (Aoyama Farmers Market), עם דוכני ירקות ופירות מעניינים ומוצרים שונים כמו דגים מיובשים, ריבות, ממרחים ואפילו בירות בטעמים בפחיות צבעוניות. בחוץ היו כמה משאיות של אוכל וקפה.
שוק אוכל ביום ראשון בפארק Ueno, שנתקלתי בו במקרה ביציאה מהמוזיאון היפה שבפארק. המון דוכני אוכל אסייתי עם חיות לא מזוהות על הגריל ושאר תבשילים לא ברורים אבל מריחים נהדר. לא הסתכנתי בלטעום…
(אותו שוק, באגף המתוקים: דוכני ברד קוריאני – מין קרח גרוס מתוק ששופכים עליו סירופים בטעמים וצבעים זרחניים לשמחת הילדים, ודוכני ממתקים טאיווניים מסקרנים – טעמתי כדור בצק וורוד ממולא מחית שעועית שחורה [נו…] ועוגיות בצק פריך ממולאות במחית אננס [נחמד מאוד!], רציתי הכל אבל אי אפשר. המוכרות הנחמדות מהתמונה למטה הגיעו מטאיוון, כמו בעלות דוכני ממתקים אחרות. גם ביפן חזקים במאכלי עדות מסתבר.)
כלבואים
ויש את קומות האוכל בכלבואים, למי שממש רוצים סחרחורת ולאבד סופית את היכולת לקבל החלטות מרוב פוֹמוֹ. צהריים אחד נקלעתי במקרה ל Shibuya Hikarie – כלבו של 9 קומות שצמוד לתחנת הרכבת וממש לא רחוק מהמלון שלי. הגעתי כדי לראות את המוזיאון בקומה השמינית (אני ארחיב בחלק האומנות, למרות שגם הוא עוסק באוכל), ולא הצלחתי לצאת עד שסגרו את המקום בערב. חוץ מהמוזיאון יש שתי קומות של מסעדות מכל הסוגים (סושי, הודי, תאילנדי, בית קפה, בר יין, דים סאם ועוד ועוד), ושתי קומות נוספות של סופר/מעדניה, אחת לאוכל מוכן וחומרי גלם (רק אגף האצות הרג לי חצי שעה), והשניה לממתקים וקינוחים – גם ממתקים יפניים יפהפיים אבל לא ממש טעימים (מיליון סוגי ג'לי ושעועית בצבעים) וגם קונדיטוריה צרפתית קלאסית שהחזירה אותי ברגע לטיול הקינוחים הגדול של מיכל ושלי בפאריז. ברוב הדוכנים אפשר לטעום ובחלק מהמקומות יש מדפים קטנים ליד שקיות החטיפים עם דגימות כדי שתוכלו להחליט מה לקנות. בקיצור, בעיקר צילמתי, קניתי קצת ג'לי לטעום בבית (לא נרשמה התלהבות), וסך הכל נראה שכמו שהאמנות עוסקת פה באוכל, האוכל הוא גם סוג של אמנות.
(מדגם קטן מהסופר… ג'לי פירות, ג'לי עם ציורים, ג'לי שעועית, שעועית בפנקייק, שעועית במוצ'י, שעועית עם קרקר, שעועית בבאן, אצות בלי שעועית, קופסאות עם שרצים צבעוניים, שוקולד (כן, גם סתם שוקולד יש פה). לא בתמונות: שקיות דגיגים ותולעים מיובשים, ג'לי צ'יה פירות, מנת פאלק פניר עם נאן, שוקולד עם קארי, פירות עם קארי, מגשי סושי, כל סוגי החריפים בבקבוקים צבעוניים, קרואסון [אבל עזבו, אין מה לאכול פה קרואסונים]. בקיצור, כאב ראש.)
(הנוף בקומת המסעדות בכלבו)
וחוץ מזה יש כמובן המון ג'אנק פוד מוזר וצבעוני ביותר בדוכנים ברחוב.
(מימין לשמאל: מאצ'ה, קרפים, עוד גלידות, מאפיה ופופקורן קפוא. אכן Good Grief.)
(אנטומיה של גלידה)
(מדי פעם רואים תור כזה ברחוב, זה אומר שהמקום בפנים ממש טוב בשיווק בטיקטוק.)
אמנות
טוב, שניה לפני שאתם בורחים… בהמלצת הפודי מפתיתים (הבלוג מההתחלה) עברתי במוזיאון שנקרא d47 אשר בכלבו שחפרתי עליו כבר מספיק. חוץ מתערוכת ציורים מקסימה ביותר, היה שם מיזם עיצוב מקורי, שבו המבקרים בכל הגילאים יכולים ליצור מפסולת תעשייתית צלחות סושי מקוריות, שמוצגות בחדר סמוך על פס נע שמדמה מסעדת ראנינג סושי. חוץ מאג'נדת הקיימות הבלתי נמנעת, זו גם פעילות יצירה משעשעת ותערוכה מקסימה ממש. בחדר אחר, שעל שמו המוזיאון, מוצגים 47 מחוזות ביפן, כשבכל מחוז מוצגת מנה מסורתית שמוצאה מהאזור, עם הסברים על אופן ההכנה, מקור חומרי הגלם, והארגונים החברתיים שמשמרים את המסורת והסביבה באזור (הרבה מסעדות מקומיות שמציעות מנות מתוצרת האזור). ליד יש גם חנות קטנה שבה אפשר לקנות חלק מחומרי הגלם (כולל אינסוף סוגי מיסו ואצות), ומסעדה שמגישה את המנות מהמוזיאון (בהזמנה מראש…). רוב ההסברים מתורגמים לאנגלית (ואת אלו שלא גוגל עוזר לתרגם). מרתק ממש.
(סושי עיצובים)
(תערוכת האוכל. חדי העין יגלו שמנת האודון-טופו שאכלתי במערכה הראשונה היא בעצם מנה מסורתית אופיינית לאוסקה.)
(וגם סתם אמנות. העיגול הירוק באמצע זו יצירה חביבה שנקראת "גלידה מאצ'ה".)
ביום ראשון הרחקתי למוזיאון המטרופוליטן (זה שבפארק ליד שוק האוכל החביב), הופתעתי לגלות תערוכה מקסימה של ציורים ענקיים ויפהפיים של מגוון אמנים יפנים עכשוויים. התערוכה קימצה בהסברים, והמעטים שהיו נכתבו ביפנית, אז לא נותר לי אלא להתפעל מהיופי בלי להבין יותר מדי. בקומה השנייה הייתה תערוכת קליגרפיה שהיתה אפילו יותר אניגמטית. על הקירות תלויים קנבסים ענקיים ועליהם כתובות קריפטיות, שגם גוגל טרנסלייט לא הצליח להוציא מהם הגיון ברור. ניסיתי לשאול את השומרות בכניסה לפשר העניין אך האנגלית שלהן לא אפשרה שיחה בנושא. הן שאלו מאיפה אני וכשאמרתי ישראל הן שמחו מאוד כי הן הכירו ערבסקות ערביות שמזכירות מאוד את הקליגרפיה היפנית. מרוב התרגשות הציעו לי לתרום קליגרפיה משלי לספר האורחים.
אם הפרעת הקשב והריכוז שהעיר הזו מייצרת נהיית מוגזמת, אפשר לברוח לאחד הפארקים המדהימים שלה. בקצה רובע הארג'וקו, ממש ליד תחנת הרכבת שבה כמויות האנשים, הדוכנים, הצבעים והתלבושות מגיעים לשיא, מתחיל Yoyogi Park ובליבו מקדש Meji Jingu . בבת אחת נכנסים לג'ונגל טרופי (מזג האוויר בהתאמה), הרעש נרגע, הכל הופך לירוק והסאונד העיקרי הוא של ציפורים וציקדות. במקדש אנשים כותבים משאלות ותולים בשקט, כמו פתקים בכותל.
מקדש מפורסם נוסף שביקרתי הוא Senso-ji באסאקוסה, אבל שם אין שום שקט ושלווה. זה אזור של העיר שנשמר מסורתי ונוסטלגי, דבר שהפך אותו לסופר תיירותי ועמוס דוכני מזכרות, ממתקים והמוני תיירים שבאים להצטלם במקדש בתלבושת יפנית מסורתית, מה שתורם קצת לאווירת הדיסנילנד.
(המקדש באסאקוסה – גיישות [גברים ונשים] קונים גלידה ומזכרות)
אה, ואחרי כל זה גם היו כמה ימי עבודה, מרתקת לא פחות, עם יפנים מרתקים בפני עצמם. ביקרנו בחברות גיימינג (המשרד של Game Freak מעוצב כמו יער מסרטי דיסני עם פסקול שנראה כאילו הוקלט בפארק מהעמוד הקודם), ובתערוכת אוטומוטיב, בה הציגו חברות רכב ואלו שרוצים למכור להן (כמונו…), כולם שם יפנים וכולם בתלבושת אחידה.
(מימין למעלה בכיוון השעון: המון יפנים בחולצות בהירות ממהרים בסוף היום לרכבת, תערוכת אוטומוטיב – מבט מלמעלה, אוכל בתערוכה [לא רע!], הכניסה למשרדי גיים פריק, והרכבת שבה נסענו מפה לשם [מי שיביט טוב יראה את דיסנילנד ברקע])
עד כאן לביקור הנוכחי, הרגיש שראיתי המון ולא הספקתי כלום בו זמנית. נתראה בביקור הבא בעוד עשרים שנה!
כתבה מקסימה ומענינת. האוכל באמת נראה מוזר אבל ארוז בצורה אסטתית מרשימה ביותר. יפה שאת מצליחה לשלב גם אומנות בתוך מסעות העבודה הקצרים שלך. בהחלט עושה חשק להגיע לשם